האם ישראל היא עדיין מדינת חוק דמוקרטית?

האם ישראל היא עדיין מדינת חוק דמוקרטית?

השאלה הזו היא חשובה לא רק תיאורטית לנו חוקרי מדע המדינה המשפטנים ואנשי האתיקה אלא גם לכל אזרח ששואל את עצמו על חובות הציות לחוק, על אופן ההשתתפות במרי אזרחי או במחאה, וזאת בעיקר על רקע המראות הקשים שאנו רואים באירן, שם במדינה שהיא דיקטטורית באופן מובהק, המחאה היא אלימה, והדרך לשינוי משטר עוברת במרחץ דמים מזעזע, כי אין דרך אחרת.

אנחנו כמובן לא שם. ואני מעריך שגם לא נהיה. עדיין יש צורך ללבן את השאלה האם ישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, עם שלטון לגיטימי, המחייב גם דרכי מחאה מוגבלות, או שכדברי אהרון ברק אנחנו כבר לא דמוקרטיה ליברלית, לא אזרחים, אלא נתינים.

לצערי, מתרבים הסימנים, ומצטברות הראיות לכך שישראל חדלה להיות מדינת חוק דמוקרטית. אני כרגע שם בצד את הביטוי "ליברלית" בו השתמש ברק, ומתמקד דווקא במושגי היסוד של הרעיון הדמוקרטי, של שלטון החוק, ושל כפיפות השלטון לחוק ולאמון הציבור, אלה הדברים שמעניקים את הלגיטימציה לשלטון נבחר.

ספק אם ישראל היתה אי פעם מדינה נאורה וליברלית, וגם הדמוקרטיה היתה תמיד מוגבלת כאן, לא רק לשטחי הקו הירוק, אלא גם בתוכם. העדר שיוויון לערבים אזרחי ישראל היה תמיד מאפיין של המדינה, כמו גם מידה של כפייה דתית, שבאה לידי ביטוי בחוקי שבת, נישואין וגירושין, עבודה וכשרות. כל אלה ליוו אותנו שנים רבות, ולא נגעו לליגטימיות של המשטר, שהיה תמיד ביטוי של רצון העם, כפוף לשלטון החוק, הקפיד על חופש ביטוי, חופש התאגדות, הליכים דמוקרטיים, וזכה לאמון הציבור.

אלה עומדים היום בסימן שאלה גדול.

שר המשפטים ושרי ממשלה רבים אינם מכירים בנשיא בית המשפט העליון. לא מכבדים ולא מקבלים את הפרשנות הרשמית של היועצת המשפטית לממשלה, שהיא הביטוי לשלטון החוק בממשלה.

הממשלה פועלת היום בניגוד לחוק בשורה ארוכה של נושאים, בראש ובראשונה באי גיוס לצה"ל של דתיים, לעומת אכיפה נוקשה על חילוניים, וזאת בניגוד לחוק הקיים.

משטרת ישראל לא רואה את עצמה כפופה לחוק, לבתי המשפט או להכרעות היעוץ המשפטי, ופועלת על פי הנחיות של שר פוליטי, שהוא עבריין מורשע, טרוריסט וגזען מוצהר. הפעילות של משטרת ישראל היא בניגוד לפסיקות חוזרות ונשנות של בתי משפט, הן בנוגע לגבולות המחאה, הן בנוגע לחקירות, למעצרים ולאכיפה של השוויון בפני החוק, גם במחוז יש"ע, על טרוריסטים יהודים.

משטרת ישראל אוכפת הלכה למעשה צמצום משמעותי של חופש הביטוי בישראל, וזאת בניגוד להנחיות החוק, לפסיקת בג"צ, ולערכי היסוד של השיטה הדמוקרטית. לכך מצטרפים גם שרי ממשלה נוספים בתחומי השפעתם, כמו שר החינוך, שר התרבות ואחרים שפועלים לצמצם את חופש הביטוי ולמנוע ביקורת על הממשלה והשלטון.

שרים וחברי כנסת מפירים בגלוי את החוק, בפריצה לבסיסי צה"ל, באי התייצבות לחקירה, בהתפרעות בבתי משפט, בשחיתות גלויה בניהול המשרדים, בלי שהמממשלה או המשטרה פועלים למנוע זאת או להעמידם לדין, לאחר הסרת חסינות.

כספי המדינה עוברים באופן לא חוקי למוסדות חרדים, בלי אישור של הכנסת, בניגוד לחוק ולפסיקה, כפי שהתגלה לאחרונה בבג"צ.

המחלקה לחקירות שוטרים משותקת הלכה למעשה, ולא יכולה לעמוד בפרץ, מול העבריינות של שוטרים כה רבים, שזוכה לתמיכה של המפקדים ושל השר.

שרים וחברי כנסת מחרימים כלי תקשורת, פועלים כדי לסגור את חלקם, וראש הממשלה לא נותן ראיונות ולא דין וחשבון לציבור על מחדליו מאז 7 באוקטובר.

בניגוד לדין ולמסורת ארוכת שנים לא מוקמת ועדת חקירה ממלכתית, לחקור את האסון הגדול בתולדות המדינה.

פרשת הבגידה הגדולה של קטארגייט לא נחקרת כמו שצריך, לא במשטרה ולא בשב"כ.

ערוץ 14 שפועל בגלוי בניגוד לרשיון שלו בניגוד לחוק, לא זוכה להתייחסות מתאימה אלא להקלות ולהעדפות מצד הממשלה, ומשמש כזרוע תעמולה שלה, בתמיכה ממשלתית, ובגיבוי של חסינות על ההפרות שלו של החוק.

והחשוב ביותר, מאז האסון של 7 באוקטובר, השלטון לא נהנה מאמון של רוב העם, והוא נשען על טיעון פורמליסטי שתוקפו מפוקפק, ועל בחירות שהתקיימו לפני המחדל. רוב רובו של העם מבקש מזמן לקיים בחירות חדשות, להקים ועדת חקירה ממלכתית, ולחדש את האמון בין השלטון לאזרחים.

שלטון שמסרב לעשות זאת באופן עקבי, כאשר היא יודע ורואה מכל הנתונים, ומכל הסקרים שהוא לא מייצג את העם, לא יכול לדרוש ציות מוחלט כאשר הוא משנה את כללי המשחק, ודאי לא כשהוא פועל לשנות את החוק ולא לציית לו.

שלטון דמוקרטי הוגן ואחראי היה נוקט באחת משתיים. או הולך לבחירות חדשות כדי לחדש את האמון, או נשאר על תוקפו כ"ממשלת מעבר" צנועה, עם ציות מלא לחוק, כדי להשלים משימות הכרחיות של בטחון וכלכלה, אך לא משנה סדרי עולם.

השילוב של ממשלה לא מייצגת שלא נהנית מאמון הציבור, ונוקטת בצעדים שהם לא חוקיים, תוך סירוב לציית לחוק ולהנחיות היועמ"שית, מצביע על כך שאנו כבר לא במדינת חוק דמוקרטית.

עם זאת, הממשלה עדיין נהנית מתמיכה תמוהה של כ 40% מהציבור, כ 50 עד 55 מנדטים, בסקרים, ותמיכה לא קטנה ברחוב. זאת גם בצעדים הלא חוקיים שהיא נוקטת. כל אלה מצביעים על קושי לא רק בממשלה אלא בתפיסה הדמוקרטית של הציבור הרחב, שלא כולו דורש ממשלתו לציית לחוק, ולכבד את כללי המשחק.

במציאות המורכבת הזו, גם הציבור הדמוקרטי, צריך לקחת בחשבון את המיעוט הגדול התומך בממשלה ובקואליציה, ולא לשבור את הכלים.

יש להתמקד בקיומן הקרוב של בחירות חופשיות, שיביאו לידיי ביטוי את רצונו של הריבון, העם, ויש לעמוד על כך שהן יהיו חופשיות, טהורות ושוות במלוא מובן המילה.

ישראל היא כבר לא מדינת חוק דמוקרטית, אבל עדיין רחוקה משלטון דיקטטורי נוסח אירן.

(בתמונה - עבודה נפלאה של סיגלית לנדאו)