מורה נבוכים בפרשת הפרקליטה הצבאית הראשית

פרשת הפצ"רית הגיעה לבית המשפט העליון.

בג"צ בחר באסרטגיה של ריצוי השלטון ומאמץ עליון להגיע להסכמות, לנקודת אמצע, לאיזון חדש שיהיה עדיין סביר שישמור על המדינה ומוסדותיה מפני פירוק.

כל משפטן ציבורי יודע שהחלטת בג"צ לאפשר לשר המשפטים, יריב לוין, למנות מלווה וממונה על החקירה הפלילית של הפצ"רית, בניגוד לעמדתה של הפרקליטות, היא החלטה שלא קשורה למשפט הישראלי, לא נכונה משפטית ועומדת בניגוד למסורת המשפטית ולדין החל בישראל 77 שנים.

סטודנט שלנו שהיה טוען את זה היה נכשל כמובן במבחן.

על פניו זה ריסוק של עקרון שלטון החוק, ושל ההפרדה בין המשפט לפוליטיקה, במיוחד בשדה הרגיש כל כך של חקירות פליליות של בכירים. אין ולא היה לזה תקדים.

אז כיצד מגיעים 3 שופטים מלומדים של בג"צ להחלטה כל כך מופרכת משפטית?

אני מציע להוריד מהשולחן את הטענות שמדובר בטיפשות או בשחיתות.

השופטים שלנו חכמים ויודעים את התורה, ואינם מושחתים. אז בכל זאת עולה השאלה, למה? מדוע הם בחרו להתבזות כמשפטנים, ולהוציא תחת ידיהם את פסק הדין האומלל הזה?

להערכתי הצנועה מדובר בראייתם בניסיון להציל את בית המשפט העליון, ואת מערכת המשפט המתפוררת מול עינינו, ולעשות מאמץ להגיע להסכמות, להבנה, לפשרה, לאמצע, לדרך משותפת, שתמנע את ההרס, ואת מלחמת האזרחים שמעבר לפינה.

כבר בדיון שהתנהל בעל פה היה ברור שהשופטים מעדיפים לא לקבל החלטה ולא לתת פסק דין, אלא לדחוף את הצדדים להסכמה. כמעט באופן נואש. שוב ושוב חזרו על המאמץ הזה, על הדחיפה להסכמה, לפשרה, לפתרון שלא יחייב פסיקה.

היה חשוב יותר לרצות את טלי גוטליב, שהתפרעה והפריעה למהלך הדיון, ואת ב"כ השלטון, שלא בקיא במשפט ציבורי. המרכיב של "אמון הציבור" "מראית העין" של ניגודי העניינים, והסערה הציבורית סביב החקירה של הפצ"רית, היו המרכיב הבולט בדיון וניכרים גם בפסק הדין.

נראה כי לדעת השופטים, החלטה שיפוטית שמבוססת על הדין, ומחזירה את הנושא לפרופורציות, כלומר מעניקה לפרקליטות את התפקיד ללוות את החקירה, באמצעות בכיר שאינו מעורב בעניין, היתה מסוכנת לבית המשפט.

השופטים הרגישו שהדין הקיים מחייב אותם להכריע בעד הפרקליטות, וכך לחזק את הסימון של בית המשפט כאויב של הממשלה, ושל "העם".

ואז המציאו פטנט. ניתן פסק דין מומצא, שלא מבוסס על הדין, אלא על השאיפה לאמצע המדומיין. אמצע בין הממשלה הדורסנית שלא מכירה בנשיא בית המשפט העליון, ופיטרה כבר את היועמ"שית, לבין פרקליטות המדינה, שנאבקת בציפורניים על שלטון החוק במדינה. אמצע בין הבריון לבין הקורבן. אמצע בין הפיכה משטרית שמבוססת על ניגוד העניינים של ראש ממשלה הנאשם בפלילים, לבין דמוקרטיה מתגוננת.

האמצע הזה, הוא ה"ממלכתי" החדש. התעלמות מהמציאות הקשה, וניסיון להלך על חבל דק שמעליה. ממש כמו "הרבעון הרביעי" כמו בני גנץ, וכמו נשיא המדינה הרצוג.

אפשר להבין אותם. עדיף לעצום עיניים מול המציאות המרה, כאשר שר משפטים עוסק בהריסת מערכת המשפט. בואו, נעצום עיניים, ביחד, ונשרוק שיר באפילה. אולי זה יעזור.

אולי אם ניתן להם את מבוקשם הם יניחו לבית המשפט, יניחו להפיכה המשטרית, יפסיקו להחריב את מדינת ישראל הדמוקרטית. בוא ניתן להם משהו, אולי אפילו את היועצת המשפטית לממשלה.

אבל אין הקומץ משביע את הארי. המאמץ הזה הוא בזוי ומגוחך. שופטי בג"צ גם אכלו את הדגים המסריחים וגם יגורשו מהעיר.

ליקוי מאורות בבית המשפט העליון, הוא בעייתי אך הפרשה התחילה הרבה לפני כן, ותמשיך גם בעתיד ללוות אותנו.

הנה סיכום קצר שלה, פה אני מנסה לעשות סדר ערכי אתי משפטי ותקשורתי בפרשה המורכבת.

1. האלופה יפעת תומר ירושלמי, הפרקליטה הצבאית הראשית (פצ"רית) היא פטריוטית ישראלית שפעלה להכרתה במילוי תפקידה לטובת מדינת ישראל, במטרה לשמור על שלטון החוק, לחקור ולהעמיד לדין פושעים, סוהרים בצה"ל, שביצעו לכאורה פשעים חמורים ומזעזעים, בעצורים כפותים בשדה תימן.

2. הטענה הפוליטית שהיא רוצה לפגוע בחיילי צה"ל, להוציא את דיבת ישראל בעולם, ובוגדת בישראל, היא ספין מכוער ושקרי. זה לא נכון. לגישתה ולהכרתה, החקירה והעמדה לדין על פשעים חמורים נגד מבצעי פשעי מלחמה נועדו לא רק להלחם במעשים נוראים ולאכוף את הדין הפלילי, אלא גם להגן על חיילי צה"ל ועל המוניטין של ישראל כמדינת חוק, ולחזק בכך את ההגנה המשפטית מול בית הדין בהאג וערכאות אחרות שעלולות לפעול נגד חיילי צה"ל ונגד המדינה. מטרתה היא הגנת המדינה וחיילי צה"ל.

3. לא כולם מבינים או יודעים זאת, אבל אכיפה של הדין הפלילי נגד חיילים, עבריינים, שמבצעים פשעי מלחמה, הוא תפקיד ראשי של הפרקליטות הצבאית, ויכולה באמת לסייע משפטית למעמדה של ישראל ולהגנתם של חיילי צה"ל מול ערכאות של משפט בנ"ל בעולם. הטיעון שלנו בכל העולם הוא שאנו מדינה דמוקרטית שומרת חוק, שאוכפת בתוכה את הדין הבנ"ל, ואת האיסור על פשעי מלחמה, ולכן אין זה תפקידם של מוסדות בנ"ל וזרים.

4. הכוחות שמנסים למנוע מהפרקליטות לבצע את תפקידה הם אלה שפוגעים לא רק בחוק, במוסר, בערכי צה"ל, ובכבוד האדם, אלא גם מסכנים את מעמדה של ישראל בעולם, ומוציאים את דיבתה של המדינה, כאילו היא מכשירה ומעודדת סוהרים להתעלל בעצורים ובשבויים, או לבצע פשעי מלחמה אחרים.

5. לצערנו, כוחות אלה כוללים גם חברי כנסת ופעילים פוליטיים, מעוצמה יהודית ולה פמיליה הגזענית, והם אלה שניסו לפרוץ לשדה תימן, לשבש את החקירה של מצ"ח ואת הפעילות החשובה של הפרקליטות הצבאית. אלה כוחות הרסניים, גם משפטית גם ערכית וגם פרקטית. הם אלה שמסכנים את חיילי צה"ל ומוצאים את דיבתה של ישראל בעולם. אלה כוחות פוליטיים שפוגעים בצה"ל, במצ"ח, בפרקליטות ובכולנו. אותם צריכה המשטרה לעצור, לחקור ולהעמיד לדין. אלה הכוחות הפוליטיים והתקשורתיים שניסו לטעון שאין להמשיך את החקירה ואין להעמיד לדין את הסוהרים החשודים במעשים הקשים.

6. הפצ"רית, כדי להאבק בגל העכור הזה שמשבש את פעולתה, הבינה שצריך להסביר ולהבהיר לציבור שהיא עושה את תפקידה לחקור מעשים איומים וקשים, שכולנו מגנים וסולדים מהם, ולכן ראתה חשיבות בפרסום של קטע וידאו קצר שמדגים ומציג חלק מהדברים. בכך היא צדקה לחלוטין. היכולת של הפרקליטות ושלטון החוק להתקייים תלוי באמון הציבור, והציבור צריך לדעת ולהזדהות עם האכיפה נגד פשעי התעללות.

7. הטעות שלה היתה שלא עשתה זאת בגלוי, במסיבת עיתונאים, תוך הסבר ברור ומשכנע של עמדתה הפטריוטית והראויה, משפטית וערכית. היא בחרה, מסיבותיה, וכנראה עקב כך שלא קיבלה גיבוי מספיק, לחשוף את הסרטון בדרך של הדלפה. הדלפה שיש בה פגם פורמלי וטכני, כאשר לא באה עם אישור מדובר צה"ל או הרמטכ"ל.

8. חשוב לזכור כי הדלפה היא דרך מאוד מקובלת להעביר מידע ומסרים במדינה חופשית עם עיתונות פעילה, והפגם שכרוך בה הוא מזערי. כולם מדליפים, גם ראש הממשלה, שר הבטחון, שרי הקבינט והלאה, זו לעיתים הדרך הנכונה לתקשר עם הציבור. לא מדובר במידע שמסכן את בטחון המדינה, ולא מדובר בעלילה או בשקרים, להפך, זוהי המציאות. האמת המרה. זכותנו לדעת אותה.

9. המעשה של הדלפת הסרטון, תוך נטילת סיכון רב, הוא מעשה אמיץ של אי ציות אזרחי. הפצ"רית הבינה היטב שהיא מפרה את הכללים, והיא עושה מעשה לטובת האינטרס הציבורי הכללי, של חשיפה וחקירה של פשעי מלחמה מזעזעים, תוך סיכון אישי. נראה כי הפצ"רית לא לקחה בחשבון שההדלפה תגרום לה לשרשרת נמשכת של מעשים, ביניהם הסתרה ושקרים לממונים ואף לבג"צ. פעולות שהן טעות חמורה וגם עבירה פלילית. פעולות אלה הביאו בסוף לנפילתה.

10. במציאות הישראלית של היום, כאשר אנו נאבקים על ערכי החירות והדמוקרטיה מול כוחות גזעניים, המפיצים רעל שקרים ומבצעים פשעים חמורים, נדרשים גם הכוחות הליברלים לנקוט לעיתים במעשים חריפים יותר, של מחאה, ושל אי ציות אזרחי. זאת בעיקר מול מערכות שכבר נפלו בידיים משיחיות או לא דמוקרטיות.

11. כאשר חלקים בשלטון כולל ראש הממשלה ושרים בכירים, לא רק מדליפים, אלא מבצעים פשעים חמורים הרבה יותר, (הוצאה של חומרים מסווגים מצה"ל, הדלפה של מסמכים שקריים לבילד הגרמני, חושפים פרטים של בכיר שב"כ, משקרים לבג"צ ומפרים את החלטותיו, נאשמים בשוחד מרמה והפרת אמונים, מסרבים להגיע לחקירות, מוציאים את אמא שלהם מחקירה במשטרה בתרמית, ועוד ועוד), הדרישה שדווקא הפצ"רית שעשתה מעשה נכון, תפוטר, והם נשארים בתפקיד, היא צביעות ואפליה בוטה. אם חשודים ונאשמים בעבירות צריכים לקחת אחריות ולהתפטר, יש פה אנשים שצריכים לעשות זאת לפני הפצרית.

לסיכום, הפצרית טעתה כשהדליפה ולא חשפה בגלוי את הסרטון, טעתה בהסתרה של ההדלפה וכמובן בכך שהטעתה ושיקרה לממונים, לפרקליטות ולבג"צ, אך עשתה את הדבר האמיץ והנכון לטובת מדינת ישראל ולמילוי תפקידה, כאשר התעקשה לחקור פשעי מלחמה, ולחשוף את הדברים גם לציבור הישראלי.

הפרשה חושפת את הצביעות והסטנדרט הכפול שהממשלה מנסה להפעיל כאן, כלפי המחנה הליברלי, שחייב להקפיד על אחריות, ציות מוחלט לכללים, ומיצוי הדין עם חוטאים ואחראיים למחדלים, לעומת התפרעות ורשיון לחברי הממשלה ותומכיה, לצפצף על החוק, לעבור עבירות, להתעלל בכפותים, להתפרע בגבעות יו"ש, לקבל שוחד מקטאר, להדליף מסמכים לעיתון גרמני או לעמית סגל, להעסיק מקורבים במרמה, לערוק ולסרב לשרת בצה"ל על פי חוק, ובעיקר, להמשיך להחזיק בשלטון במדינה ובנו, אחרי שהם אחראים לאסון שבעה באוקטובר, ליותר מ 2,000 מתים, אסון שעליו לא לקחו אחריות, ולא פועלים להקמת ועדת חקירה.

אז הפצ"רית היא לא האשמה העיקרית. החקירה שלה צריכה לחזור לפרופורציה. להעשות על ידי המשטרה עם ליווי של בכיר בפרקליטות שאין לו נגיעה כלשהי לגלגול הקודם של הפרשה.