Search Results

האם ישראל היא עדיין מדינת חוק דמוקרטית? השאלה הזו היא חשובה לא רק תיאורטית לנו חוקרי מדע המדינה המשפטנים ואנשי האתיקה אלא גם לכל אזרח ששואל את עצמו על חובות הציות לחוק, על אופן ההשתתפות במרי אזרחי או במחאה, וזאת בעיקר על רקע המראות הקשים שאנו רואים באירן, שם במדינה שהיא דיקטטורית באופן מובהק, המחאה היא אלימה, והדרך לשינוי משטר עוברת במרחץ דמים מזעזע, כי אין דרך אחרת. אנחנו כמובן לא שם. ואני מעריך שגם לא נהיה. עדיין יש צורך ללבן את השאלה האם ישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, עם שלטון לגיטימי, המחייב גם דרכי מחאה מוגבלות, או שכדברי אהרון ברק אנחנו כבר לא דמוקרטיה ליברלית, לא אזרחים, אלא נתינים. לצערי, מתרבים הסימנים, ומצטברות הראיות לכך שישראל חדלה להיות מדינת חוק דמוקרטית. אני כרגע שם בצד את הביטוי "ליברלית" בו השתמש ברק, ומתמקד דווקא במושגי היסוד של הרעיון הדמוקרטי, של שלטון החוק, ושל כפיפות השלטון לחוק ולאמון הציבור, אלה הדברים שמעניקים את הלגיטימציה לשלטון נבחר. ספק אם ישראל היתה אי פעם מדינה נאורה וליברלית, וגם הדמוקרטיה היתה תמיד מוגבלת כאן, לא רק לשטחי הקו הירוק, אלא גם בתוכם. העדר שיוויון לערבים אזרחי ישראל היה תמיד מאפיין של המדינה, כמו גם מידה של כפייה דתית, שבאה לידי ביטוי בחוקי שבת, נישואין וגירושין, עבודה וכשרות. כל אלה ליוו אותנו שנים רבות, ולא נגעו לליגטימיות של המשטר, שהיה תמיד ביטוי של רצון העם, כפוף לשלטון החוק, הקפיד על חופש ביטוי, חופש התאגדות, הליכים דמוקרטיים, וזכה לאמון הציבור. אלה עומדים היום בסימן שאלה גדול. שר המשפטים ושרי ממשלה רבים אינם מכירים בנשיא בית המשפט העליון. לא מכבדים ולא מקבלים את הפרשנות הרשמית של היועצת המשפטית לממשלה, שהיא הביטוי לשלטון החוק בממשלה. הממשלה פועלת היום בניגוד לחוק בשורה ארוכה של נושאים, בראש ובראשונה באי גיוס לצה"ל של דתיים, לעומת אכיפה נוקשה על חילוניים, וזאת בניגוד לחוק הקיים. משטרת ישראל לא רואה את עצמה כפופה לחוק, לבתי המשפט או להכרעות היעוץ המשפטי, ופועלת על פי הנחיות של שר פוליטי, שהוא עבריין מורשע, טרוריסט וגזען מוצהר. הפעילות של משטרת ישראל היא בניגוד לפסיקות חוזרות ונשנות של בתי משפט, הן בנוגע לגבולות המחאה, הן בנוגע לחקירות, למעצרים ולאכיפה של השוויון בפני החוק, גם במחוז יש"ע, על טרוריסטים יהודים. משטרת ישראל אוכפת הלכה למעשה צמצום משמעותי של חופש הביטוי בישראל, וזאת בניגוד להנחיות החוק, לפסיקת בג"צ, ולערכי היסוד של השיטה הדמוקרטית. לכך מצטרפים גם שרי ממשלה נוספים בתחומי השפעתם, כמו שר החינוך, שר התרבות ואחרים שפועלים לצמצם את חופש הביטוי ולמנוע ביקורת על הממשלה והשלטון. שרים וחברי כנסת מפירים בגלוי את החוק, בפריצה לבסיסי צה"ל, באי התייצבות לחקירה, בהתפרעות בבתי משפט, בשחיתות גלויה בניהול המשרדים, בלי שהמממשלה או המשטרה פועלים למנוע זאת או להעמידם לדין, לאחר הסרת חסינות. כספי המדינה עוברים באופן לא חוקי למוסדות חרדים, בלי אישור של הכנסת, בניגוד לחוק ולפסיקה, כפי שהתגלה לאחרונה בבג"צ. המחלקה לחקירות שוטרים משותקת הלכה למעשה, ולא יכולה לעמוד בפרץ, מול העבריינות של שוטרים כה רבים, שזוכה לתמיכה של המפקדים ושל השר. שרים וחברי כנסת מחרימים כלי תקשורת, פועלים כדי לסגור את חלקם, וראש הממשלה לא נותן ראיונות ולא דין וחשבון לציבור על מחדליו מאז 7 באוקטובר. בניגוד לדין ולמסורת ארוכת שנים לא מוקמת ועדת חקירה ממלכתית, לחקור את האסון הגדול בתולדות המדינה. פרשת הבגידה הגדולה של קטארגייט לא נחקרת כמו שצריך, לא במשטרה ולא בשב"כ. ערוץ 14 שפועל בגלוי בניגוד לרשיון שלו בניגוד לחוק, לא זוכה להתייחסות מתאימה אלא להקלות ולהעדפות מצד הממשלה, ומשמש כזרוע תעמולה שלה, בתמיכה ממשלתית, ובגיבוי של חסינות על ההפרות שלו של החוק. והחשוב ביותר, מאז האסון של 7 באוקטובר, השלטון לא נהנה מאמון של רוב העם, והוא נשען על טיעון פורמליסטי שתוקפו מפוקפק, ועל בחירות שהתקיימו לפני המחדל. רוב רובו של העם מבקש מזמן לקיים בחירות חדשות, להקים ועדת חקירה ממלכתית, ולחדש את האמון בין השלטון לאזרחים. שלטון שמסרב לעשות זאת באופן עקבי, כאשר היא יודע ורואה מכל הנתונים, ומכל הסקרים שהוא לא מייצג את העם, לא יכול לדרוש ציות מוחלט כאשר הוא משנה את כללי המשחק, ודאי לא כשהוא פועל לשנות את החוק ולא לציית לו. שלטון דמוקרטי הוגן ואחראי היה נוקט באחת משתיים. או הולך לבחירות חדשות כדי לחדש את האמון, או נשאר על תוקפו כ"ממשלת מעבר" צנועה, עם ציות מלא לחוק, כדי להשלים משימות הכרחיות של בטחון וכלכלה, אך לא משנה סדרי עולם. השילוב של ממשלה לא מייצגת שלא נהנית מאמון הציבור, ונוקטת בצעדים שהם לא חוקיים, תוך סירוב לציית לחוק ולהנחיות היועמ"שית, מצביע על כך שאנו כבר לא במדינת חוק דמוקרטית. עם זאת, הממשלה עדיין נהנית מתמיכה תמוהה של כ 40% מהציבור, כ 50 עד 55 מנדטים, בסקרים, ותמיכה לא קטנה ברחוב. זאת גם בצעדים הלא חוקיים שהיא נוקטת. כל אלה מצביעים על קושי לא רק בממשלה אלא בתפיסה הדמוקרטית של הציבור הרחב, שלא כולו דורש ממשלתו לציית לחוק, ולכבד את כללי המשחק. במציאות המורכבת הזו, גם הציבור הדמוקרטי, צריך לקחת בחשבון את המיעוט הגדול התומך בממשלה ובקואליציה, ולא לשבור את הכלים. יש להתמקד בקיומן הקרוב של בחירות חופשיות, שיביאו לידיי ביטוי את רצונו של הריבון, העם, ויש לעמוד על כך שהן יהיו חופשיות, טהורות ושוות במלוא מובן המילה. ישראל היא כבר לא מדינת חוק דמוקרטית, אבל עדיין רחוקה משלטון דיקטטורי נוסח אירן. (בתמונה - עבודה נפלאה של סיגלית לנדאו)

בשנה הקרובה יהיו בחירות. סיבה טובה לתקווה. הבחירות האלה הן מכריעות וגורליות. הפעם זה קרב אמיתי על קיומה של ישראל כדמוקרטיה, מדינה יהודית ודמוקרטית ברוח הציונות ומגילת העצמאות. מול הישראלים עומד מחנה גדול של הקואליציה הנוכחית הכהניסטית, משמידי המדינה, שאחראים לטבח הנורא של 7/10, מסרבים להכיר באחריותם לאסון, מסרבים להקים ועדת חקירה ממלכתית, תומכים בהשתמטות של החרדים, ומנסים לעשות הפיכה משטרית כדי לחסל את הפרדת הרשויות ואת שלטון החוק ולהקים כאן מדינה סמכותנית מבוססת על ההלכה. מולם עומד מחנה גדול של רוב הישראלים חפצי החיים, שאינם חברים בכת חרדית, משיחית או ביביסטית, המחזיקים בתקווה לקיים כאן מדינה נורמלית, מערבית ומודרנית, דמוקרטית, עם אחריות של נבחריה לאזרחים. הבעיה של הבחירות האלה ידועה. אמנם למחנה האסון יש רק מיעוט של כ 50 מנדטים, אבל האופוזיציה של שאר הישראלים היא חצויה. קיים חשש שלא יהיה רוב של 60 מנדטים בלי המפלגות הערביות, דבר שכבר הוביל אותנו לאסון, למערכות בחירות נוספות. החובה של כולנו היא לכן להערך באופן נכון לבחירות האלה, כדי להחליף את הממשלה הרעה, להדיח את ראש הממשלה הנאשם בפלילים, ולעשות זאת בכל מחיר, למרות אי ההסכמות שבציבור. איך עושים זאת? יש תקווה ויש פתרון: 1. רצים בבחירות בשלוש מפלגות בלבד. מפלגה ערבית משותפת. מפלגה דמוקרטית (יאיר גולן, יאיר לפיד, איזנקוט, משפחות חטופים ונוספים), מפלגה ממלכתית (בנט, ליברמן, גנץ, מילואימניקים משפחות חללים ונוספים). אף קול לא מתבזבז. כ 10 מנדטים ומעלה לערבים, כ 30 מנדטים לדמוקרטים, וכ 30 לממלכתיים. בכל אחת משתי המפלגות יהיו כמובן אנשים חדשים וצעירים, והן יהיו מסגרת רחבה לתנועות שיצטרפו. 2. הציבור הישראלי חפץ החיים, שמבין את ההכרח בהחלפת השלטון, מתחלק בין המפלגות האלה. הערבים חייבים להתאחד, וגם אנחנו, לשתי מפלגות, האחת מרכז שמאל ברוח משפחות החטופים, והשניה ימין ממלכתי, המחוייבת לשוויון בנטל. שתיהן בעד מדינת ישראל. 3. ההבדל בין שתי המפלגות הישראליות, הוא ביחס לציבור הערבי ולפתרון הסכסוך. המרכז שמאל מוכן יהיה לשתף פעולה עם מנסור עבאס ועם כל אזרח ערבי שמקבל את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, המחנה הממלכתי, שערכיו הם ימין לאומי, מתקשה בכך, ולכן יכול להקשות על הקמת ממשלה לאחר הבחירות. 4. המפתח הוא בהסכמה מראש, שתעוגן בהסכם קואליציוני פשוט שיחתם מראש, לפני הבחירות, ואלה עיקריו: 5. אם המפלגה הדמוקרטית והמפלגה הממלכתית ישיגו ביחד 60 מנדטים. תוקם ממשלת שינוי בראשות מי שזכה ביותר קולות ומנדטים. 6. האם המפלגות ישיגו פחות מ 60 ויהיו תלויות במפלגה הערבית, תוקם ממשלת מיעוט זמנית בראשות המפלגה הממלכתית, בתמיכה בחוץ של המשותפת, שתעשה שני דברים בלבד ותלך לבחירות נוספות. 7. ממשלת המיעוט תקים ועדת חקירה ממלכתית, ותעביר את חוק הנאשם, הקובע שנאשם בפלילים לא יכול לכהן כראש ממשלה, ותגביל את הקדנציות של הראש ל 8 שנים בלבד. זהו. לאחר מכן היא מתפזרת, כי הממלכתיים לא מוכנים לקואליציה עם ערבים. 8. בבחירות הבאות, נתניהו בחוץ, יש ועדת חקירה ממלכתית שעובדת, ואפשר יהיה להקים ממשלה, אם לא יהיה רוב דמוקרטי/ממלכתי , גם עם מפלגת הליכוד, שתשנה את פניה, ותחדל להיות מפלגת כת ביביסטית. כמובן שבגושים הגדולים, הדמוקרטי והממלכתי, אפשר לשמור על זהות של המפלגות הקיימות, ולצרף לכל גוש תנועות שמתאימות לרוחו. העקרון הוא שאנשי ימין יצביעו לממלכתית, ומרכז שמאל לדמוקרטית. אף קול לא הולך לאיבוד. להצעה יש כמובן פירוט הרבה יותר גדול ומדויק, אבל אלה עיקריה, וזה המפתח להצלת ישראל בבחירות הקודמות. כמובן שבקמפיין יובהר שכל ישראלי חייב לבחור אחת מהאלטרנטיבות שקרובה יותר לליבו. הקמפיין המשותף יהיה שהאופציה של הצבעה לקואליציה הקיימת (חרדים, כהנא וביביזם) היא לא לגיטימית, אלא למי שמתנגד להקמת ועדת חקירה, שואף להחריב את ישראל סופית, לסגור את הדמוקרטיה כאן, להנציח השתמטות של חרדים או להקים מדינת הלכה ולהביא לחורבן המדינה. מדובר במיעוט. המשימה היא אחת והיא ברורה לכל ישראלי: להציל את ישראל מאסון, והיא אפשרית וקרובה.

פרשת הפצ"רית הגיעה לבית המשפט העליון. בג"צ בחר באסרטגיה של ריצוי השלטון ומאמץ עליון להגיע להסכמות, לנקודת אמצע, לאיזון חדש שיהיה עדיין סביר שישמור על המדינה ומוסדותיה מפני פירוק. כל משפטן ציבורי יודע שהחלטת בג"צ לאפשר לשר המשפטים, יריב לוין, למנות מלווה וממונה על החקירה הפלילית של הפצ"רית, בניגוד לעמדתה של הפרקליטות, היא החלטה שלא קשורה למשפט הישראלי, לא נכונה משפטית ועומדת בניגוד למסורת המשפטית ולדין החל בישראל 77 שנים. סטודנט שלנו שהיה טוען את זה היה נכשל כמובן במבחן. על פניו זה ריסוק של עקרון שלטון החוק, ושל ההפרדה בין המשפט לפוליטיקה, במיוחד בשדה הרגיש כל כך של חקירות פליליות של בכירים. אין ולא היה לזה תקדים. אז כיצד מגיעים 3 שופטים מלומדים של בג"צ להחלטה כל כך מופרכת משפטית? אני מציע להוריד מהשולחן את הטענות שמדובר בטיפשות או בשחיתות. השופטים שלנו חכמים ויודעים את התורה, ואינם מושחתים. אז בכל זאת עולה השאלה, למה? מדוע הם בחרו להתבזות כמשפטנים, ולהוציא תחת ידיהם את פסק הדין האומלל הזה? להערכתי הצנועה מדובר בראייתם בניסיון להציל את בית המשפט העליון, ואת מערכת המשפט המתפוררת מול עינינו, ולעשות מאמץ להגיע להסכמות, להבנה, לפשרה, לאמצע, לדרך משותפת, שתמנע את ההרס, ואת מלחמת האזרחים שמעבר לפינה. כבר בדיון שהתנהל בעל פה היה ברור שהשופטים מעדיפים לא לקבל החלטה ולא לתת פסק דין, אלא לדחוף את הצדדים להסכמה. כמעט באופן נואש. שוב ושוב חזרו על המאמץ הזה, על הדחיפה להסכמה, לפשרה, לפתרון שלא יחייב פסיקה. היה חשוב יותר לרצות את טלי גוטליב, שהתפרעה והפריעה למהלך הדיון, ואת ב"כ השלטון, שלא בקיא במשפט ציבורי. המרכיב של "אמון הציבור" "מראית העין" של ניגודי העניינים, והסערה הציבורית סביב החקירה של הפצ"רית, היו המרכיב הבולט בדיון וניכרים גם בפסק הדין. נראה כי לדעת השופטים, החלטה שיפוטית שמבוססת על הדין, ומחזירה את הנושא לפרופורציות, כלומר מעניקה לפרקליטות את התפקיד ללוות את החקירה, באמצעות בכיר שאינו מעורב בעניין, היתה מסוכנת לבית המשפט. השופטים הרגישו שהדין הקיים מחייב אותם להכריע בעד הפרקליטות, וכך לחזק את הסימון של בית המשפט כאויב של הממשלה, ושל "העם". ואז המציאו פטנט. ניתן פסק דין מומצא, שלא מבוסס על הדין, אלא על השאיפה לאמצע המדומיין. אמצע בין הממשלה הדורסנית שלא מכירה בנשיא בית המשפט העליון, ופיטרה כבר את היועמ"שית, לבין פרקליטות המדינה, שנאבקת בציפורניים על שלטון החוק במדינה. אמצע בין הבריון לבין הקורבן. אמצע בין הפיכה משטרית שמבוססת על ניגוד העניינים של ראש ממשלה הנאשם בפלילים, לבין דמוקרטיה מתגוננת. האמצע הזה, הוא ה"ממלכתי" החדש. התעלמות מהמציאות הקשה, וניסיון להלך על חבל דק שמעליה. ממש כמו "הרבעון הרביעי" כמו בני גנץ, וכמו נשיא המדינה הרצוג. אפשר להבין אותם. עדיף לעצום עיניים מול המציאות המרה, כאשר שר משפטים עוסק בהריסת מערכת המשפט. בואו, נעצום עיניים, ביחד, ונשרוק שיר באפילה. אולי זה יעזור. אולי אם ניתן להם את מבוקשם הם יניחו לבית המשפט, יניחו להפיכה המשטרית, יפסיקו להחריב את מדינת ישראל הדמוקרטית. בוא ניתן להם משהו, אולי אפילו את היועצת המשפטית לממשלה. אבל אין הקומץ משביע את הארי. המאמץ הזה הוא בזוי ומגוחך. שופטי בג"צ גם אכלו את הדגים המסריחים וגם יגורשו מהעיר. ליקוי מאורות בבית המשפט העליון, הוא בעייתי אך הפרשה התחילה הרבה לפני כן, ותמשיך גם בעתיד ללוות אותנו. הנה סיכום קצר שלה, פה אני מנסה לעשות סדר ערכי אתי משפטי ותקשורתי בפרשה המורכבת. 1. האלופה יפעת תומר ירושלמי, הפרקליטה הצבאית הראשית (פצ"רית) היא פטריוטית ישראלית שפעלה להכרתה במילוי תפקידה לטובת מדינת ישראל, במטרה לשמור על שלטון החוק, לחקור ולהעמיד לדין פושעים, סוהרים בצה"ל, שביצעו לכאורה פשעים חמורים ומזעזעים, בעצורים כפותים בשדה תימן. 2. הטענה הפוליטית שהיא רוצה לפגוע בחיילי צה"ל, להוציא את דיבת ישראל בעולם, ובוגדת בישראל, היא ספין מכוער ושקרי. זה לא נכון. לגישתה ולהכרתה, החקירה והעמדה לדין על פשעים חמורים נגד מבצעי פשעי מלחמה נועדו לא רק להלחם במעשים נוראים ולאכוף את הדין הפלילי, אלא גם להגן על חיילי צה"ל ועל המוניטין של ישראל כמדינת חוק, ולחזק בכך את ההגנה המשפטית מול בית הדין בהאג וערכאות אחרות שעלולות לפעול נגד חיילי צה"ל ונגד המדינה. מטרתה היא הגנת המדינה וחיילי צה"ל. 3. לא כולם מבינים או יודעים זאת, אבל אכיפה של הדין הפלילי נגד חיילים, עבריינים, שמבצעים פשעי מלחמה, הוא תפקיד ראשי של הפרקליטות הצבאית, ויכולה באמת לסייע משפטית למעמדה של ישראל ולהגנתם של חיילי צה"ל מול ערכאות של משפט בנ"ל בעולם. הטיעון שלנו בכל העולם הוא שאנו מדינה דמוקרטית שומרת חוק, שאוכפת בתוכה את הדין הבנ"ל, ואת האיסור על פשעי מלחמה, ולכן אין זה תפקידם של מוסדות בנ"ל וזרים. 4. הכוחות שמנסים למנוע מהפרקליטות לבצע את תפקידה הם אלה שפוגעים לא רק בחוק, במוסר, בערכי צה"ל, ובכבוד האדם, אלא גם מסכנים את מעמדה של ישראל בעולם, ומוציאים את דיבתה של המדינה, כאילו היא מכשירה ומעודדת סוהרים להתעלל בעצורים ובשבויים, או לבצע פשעי מלחמה אחרים. 5. לצערנו, כוחות אלה כוללים גם חברי כנסת ופעילים פוליטיים, מעוצמה יהודית ולה פמיליה הגזענית, והם אלה שניסו לפרוץ לשדה תימן, לשבש את החקירה של מצ"ח ואת הפעילות החשובה של הפרקליטות הצבאית. אלה כוחות הרסניים, גם משפטית גם ערכית וגם פרקטית. הם אלה שמסכנים את חיילי צה"ל ומוצאים את דיבתה של ישראל בעולם. אלה כוחות פוליטיים שפוגעים בצה"ל, במצ"ח, בפרקליטות ובכולנו. אותם צריכה המשטרה לעצור, לחקור ולהעמיד לדין. אלה הכוחות הפוליטיים והתקשורתיים שניסו לטעון שאין להמשיך את החקירה ואין להעמיד לדין את הסוהרים החשודים במעשים הקשים. 6. הפצ"רית, כדי להאבק בגל העכור הזה שמשבש את פעולתה, הבינה שצריך להסביר ולהבהיר לציבור שהיא עושה את תפקידה לחקור מעשים איומים וקשים, שכולנו מגנים וסולדים מהם, ולכן ראתה חשיבות בפרסום של קטע וידאו קצר שמדגים ומציג חלק מהדברים. בכך היא צדקה לחלוטין. היכולת של הפרקליטות ושלטון החוק להתקייים תלוי באמון הציבור, והציבור צריך לדעת ולהזדהות עם האכיפה נגד פשעי התעללות. 7. הטעות שלה היתה שלא עשתה זאת בגלוי, במסיבת עיתונאים, תוך הסבר ברור ומשכנע של עמדתה הפטריוטית והראויה, משפטית וערכית. היא בחרה, מסיבותיה, וכנראה עקב כך שלא קיבלה גיבוי מספיק, לחשוף את הסרטון בדרך של הדלפה. הדלפה שיש בה פגם פורמלי וטכני, כאשר לא באה עם אישור מדובר צה"ל או הרמטכ"ל. 8. חשוב לזכור כי הדלפה היא דרך מאוד מקובלת להעביר מידע ומסרים במדינה חופשית עם עיתונות פעילה, והפגם שכרוך בה הוא מזערי. כולם מדליפים, גם ראש הממשלה, שר הבטחון, שרי הקבינט והלאה, זו לעיתים הדרך הנכונה לתקשר עם הציבור. לא מדובר במידע שמסכן את בטחון המדינה, ולא מדובר בעלילה או בשקרים, להפך, זוהי המציאות. האמת המרה. זכותנו לדעת אותה. 9. המעשה של הדלפת הסרטון, תוך נטילת סיכון רב, הוא מעשה אמיץ של אי ציות אזרחי. הפצ"רית הבינה היטב שהיא מפרה את הכללים, והיא עושה מעשה לטובת האינטרס הציבורי הכללי, של חשיפה וחקירה של פשעי מלחמה מזעזעים, תוך סיכון אישי. נראה כי הפצ"רית לא לקחה בחשבון שההדלפה תגרום לה לשרשרת נמשכת של מעשים, ביניהם הסתרה ושקרים לממונים ואף לבג"צ. פעולות שהן טעות חמורה וגם עבירה פלילית. פעולות אלה הביאו בסוף לנפילתה. 10. במציאות הישראלית של היום, כאשר אנו נאבקים על ערכי החירות והדמוקרטיה מול כוחות גזעניים, המפיצים רעל שקרים ומבצעים פשעים חמורים, נדרשים גם הכוחות הליברלים לנקוט לעיתים במעשים חריפים יותר, של מחאה, ושל אי ציות אזרחי. זאת בעיקר מול מערכות שכבר נפלו בידיים משיחיות או לא דמוקרטיות. 11. כאשר חלקים בשלטון כולל ראש הממשלה ושרים בכירים, לא רק מדליפים, אלא מבצעים פשעים חמורים הרבה יותר, (הוצאה של חומרים מסווגים מצה"ל, הדלפה של מסמכים שקריים לבילד הגרמני, חושפים פרטים של בכיר שב"כ, משקרים לבג"צ ומפרים את החלטותיו, נאשמים בשוחד מרמה והפרת אמונים, מסרבים להגיע לחקירות, מוציאים את אמא שלהם מחקירה במשטרה בתרמית, ועוד ועוד), הדרישה שדווקא הפצ"רית שעשתה מעשה נכון, תפוטר, והם נשארים בתפקיד, היא צביעות ואפליה בוטה. אם חשודים ונאשמים בעבירות צריכים לקחת אחריות ולהתפטר, יש פה אנשים שצריכים לעשות זאת לפני הפצרית. לסיכום, הפצרית טעתה כשהדליפה ולא חשפה בגלוי את הסרטון, טעתה בהסתרה של ההדלפה וכמובן בכך שהטעתה ושיקרה לממונים, לפרקליטות ולבג"צ, אך עשתה את הדבר האמיץ והנכון לטובת מדינת ישראל ולמילוי תפקידה, כאשר התעקשה לחקור פשעי מלחמה, ולחשוף את הדברים גם לציבור הישראלי. הפרשה חושפת את הצביעות והסטנדרט הכפול שהממשלה מנסה להפעיל כאן, כלפי המחנה הליברלי, שחייב להקפיד על אחריות, ציות מוחלט לכללים, ומיצוי הדין עם חוטאים ואחראיים למחדלים, לעומת התפרעות ורשיון לחברי הממשלה ותומכיה, לצפצף על החוק, לעבור עבירות, להתעלל בכפותים, להתפרע בגבעות יו"ש, לקבל שוחד מקטאר, להדליף מסמכים לעיתון גרמני או לעמית סגל, להעסיק מקורבים במרמה, לערוק ולסרב לשרת בצה"ל על פי חוק, ובעיקר, להמשיך להחזיק בשלטון במדינה ובנו, אחרי שהם אחראים לאסון שבעה באוקטובר, ליותר מ 2,000 מתים, אסון שעליו לא לקחו אחריות, ולא פועלים להקמת ועדת חקירה. אז הפצ"רית היא לא האשמה העיקרית. החקירה שלה צריכה לחזור לפרופורציה. להעשות על ידי המשטרה עם ליווי של בכיר בפרקליטות שאין לו נגיעה כלשהי לגלגול הקודם של הפרשה.