הרפובליקה הישראלית השנייה

הצורך בשינוי ביום שאחרי!

ישראל נמצאת במשבר הקשה ביותר בתולדותיה. המשבר הוא איום קיומי חיצוני ופנימי על קיומה של המדינה. אם לא נתמודד ונפתור אותו לא נוכל להתקיים כאן כמדינה וכחברה, אולי גם כפרטים.

האיום הקיומי הוא גם חיצוני, ונובע מהתחזקותם של אויבנו הרבים, אולם בעיקרו הוא משבר פנימי שגורם להתפוררות וחולשה של החברה הישראלית וכתוצאה מכך גם של מדינת ישראל, והופך אותו למטרה אפשרית להשמדה של אויביה.

האיום החיצוני הוא ברור ומוכר: השילוב של חמאס וג'יהאד איסלמי בעזה ובגדה המערבית, עם חיזבאללה בלבנון, החותים בתימן, סוריה של אסד, המשטר האיסלמי באירן, והתמיכה של דיקטטורים כמו ארדואן בתורכיה, פוטין ברוסיה, ואפילו המשטר בסין, וההתעצמות הצבאית שלהם, מהווים איום קיומי, צבאי, מדיני וכלכלי על המדינה, ומביאים גם להתחזקות האנטישמיות ברחבי העולם כולו, שמסכנת גם את עצם הקיום היהודי.

ניתן היה לעמוד מול האיום המשמעותי הזה ולהאבק בו, אם היינו חברה מלוכדת, מגוייסת, משרתת, עם אמון גבוה בשלטון, ועם הסכמה לאומית על מטרותיו של המאבק, ועל היעדים והמטרות של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל. אולם מדינת ישראל היא ההפך מכך. אנחנו חברה מתפוררת, מפורקת לשבטים, שחסרה בה הסכמה מינימלית על אופיה של המדינה, גבולותיה הרצויים, שיטת המשטר בה, ערכיה והאידיאולוגיה שלה.

כפי שגם תוארה היטב בנאום השבטים המפורסם של הנשיא לשעבר רובי ריבלין. ישראל מורכבת היום ממספר שבטים, כאשר לכל אחד מהם חזון אחר, נפרד למדינת ישראל, והם פועלים בדרך כלל אחד נגד השני, במשחק סכום אפס על אופיה של המדינה, ועל משאביה.

שבט חרדי גדול, שבחלקו אינו עובד, אינו משרת, מדיר נשים, וחיי על חשבון הציבור הרחב, מבקש לקיים כאן מדינת הלכה, ולהמשיך לקיים את הפריווילגיות המיוחדות של בניו. מדובר בכמעט 2 מיליון איש, המיוצגים היום בכנסת באמצעות כ 20 חברי כנסת. ילדיו לומדים במסגרות נפרדות של החינוך החרדי.

שבט ערבי פלסטיני גדול, שבנותיו משתתפות מעט בשוק העבודה, וגם הוא לא משרת בצבא, נאמן ברובו למסורות איסלמיות, מרגיש שייכות חלקית לקולקטיב הישראלי, מתנגד לציונות, מזדהה בחלקו עם העם הפלסטיני המקיף אותנו, וחולם על היום שמדינת ישראל תפסיק להיות מדינה יהודית. גם כאן מדובר בכ 2 מיליון איש, המיוצגים בדרך כלל באופן חלקי בלבד בכנסת, בכ 10-15 נציגים. ילדיו לומדים במסגרות נפרדות של החינוך הערבי.

שבט דתי - לאומי ומסורתי גדול, בחלקו משיחי או מתגורר בשטחי יהודה ושומרון, ובחלקו האחר, מזרחי מהפריפריה, מוכן לקיים משטר סמכותני של עליונות יהודית. זה השבט שביקש לעשות הפיכה משטרית, ולשנות את אופיה הדמוקרטי של ישראל, כדי לחזק את אופיה היהודי סמכותני, והוא בחלקו מעריץ ומקיים פולחן של שליט שהוא כביכול אבי האומה. גם שבט זה מונה כ 2 מיליון אזרחים, אולי אפילו יותר, והם מיוצגים בכנסת באמצעות מפלגות עוצמה יהודית, הציונות הדתית וחלקים בליכוד. ילדיו לומדים ברובם במסגרות הנפרדות של החינוך הממלכתי דתי.

השבט הרביעי הוא הציבור הממלכתי, הציוני, החילוני באורח חייו, המתגורר ברובו במרכז הארץ, זה הציבור העובד, המשרת בצבא, המבקש לקיים כאן מדינה יהודית דמוקרטית נאורה, ברוח מגילת העצמאות. זה הציבור המחויב לערכים ליברלים וגלובליים שיצא לרחובות בעת ההפיכה המשטרית, והוא מהווה מיעוט של כ 3-4 מיליון איש. אמנם מיעוט אבל עדיין השבט הגדול ביותר, הנאמן לרוחה הממלכתי והחילוני של הציונות. הציבור הזה מרגיש כי הפך מרוב הגמוני למיעוט וכי המדינה נלקחה, שלא לומר נחטפה, על ידי שבטים האחרים, שחברו יחד לשנות את אופיה של המדינה.

לכל אחד מהשבטים, אורח חיים נפרד, לחלקם שפה נפרדת (אידיש, ערבית או עברית), מסגרות חינוך נפרדות, וערים נפרדות בהם הם חיים (כפרים ערבים, ערים חרדיות, התנחלות ועיירות פיתוח, ערים מבוססות במרכז הארץ) כפי שתוצאות הבחירות המקומיות האחרונות מדגימות היטב, וגם חזון שונה על דמותה הרצויה של המדינה וגבולותיה. השבט הדתי לאומי חולם על ארץ ישראל השלמה, על יישוב יהודה ושומרון, שולל נחרצות פשרה היסטורית עם העם הפלסטיני. השבט הערבי היה רוצה לראות כאן מדינה אחת של כל אזרחיה, כלומר לבטל את אופיה היהודי של המדינה, ולהפוך אותה למדינה פלסטינית מכוח הרוב המסתמן של ערבים בין הים לירדן. השבט החרדי מקדם חזון של מדינת הלכה, המדירה נשים ולהט"בים מהמרחב הציבורי, בעוד השבט החילוני רוצה מדינה חופשית ליברלית עם שוויון לנשים וללהט"בים.

הבעיה: משבר אמון משיכת חבל וכיפוף ידיים השבט האחר

בהינתן משיכת החבל לכיוונים שונים, ישראל נקלעה למשבר אמון קיצוני, ובצדק. כאשר לכל זהות, לכל קבוצה, ולכן לכל נבחר ציבור, יש מטרה שונה מאשר לקבוצת הזהות שלי, וחזון נפרד לגבי עתידה של החברה והמדינה, לא יכול להיות לי אמון בו. אני מאמין ונותן אמון רק לשותפי הזהות שלי, כלומר לעולם לא לממשלה, לכנסת, למוסדות השלטון, אלא כאשר הזהות שלי שולטת בהם. כדי לייצר אמון צריך תפיסה משותפת של "הטוב המשותף", מטרות ויעדים משותפים עליהם כולנו חותרים, גם אם בדרכים נפרדות ובדגשים שונים.

משבר האמון הקיצוני והליך ההתפוררות של המדינה לא ייעצר גם אם תוחלף הממשלה, ובמקום הנבחרים הדתיים לאומיים והחרדים, ינהלו אותה החילוני והערבי, או החילוני והחרדי, תמורת שלמונים ושוחד ציבורי גלוי. עדיין תהיה הדרה של רבים אחרים, והכרעת רוב, תוך שלילת הייצוג האפקטיבי של הזהויות האחרות, שיהיו מודרות מהקואליציה.

הגענו עד הלום בשל המבנה החוקתי הרעוע של המדינה. מקימיה זלזלו בכוחם של קבוצות הזהות שהיו אז מיעוט קטן, החרדים, הציונות הדתית והערבים המוחלשים שנשארו כאן. המחשבה היתה שהגישה הממלכתית וכור ההיתוך יצור ישראלית משותפת, סביב ערכים חילוניים וציונים, של עבודה, שירות צבאי, חינוך ממלכתי, חילוניות ושגשוג כלכלי. אולם ההחלטה לתמוך ולממן תלמידי ישיבות, לאפשר התנחלויות, ולהקים מסגרות חינוך נפרדות, יחד עם שיטת משטר פגומה בה קואליציה של 50% יכולה לעשות כמעט הכל, הביאו אותנו למצב הנוכחי.

שיטת המשטר הנוכחית אינה מתאימה למציאות. היא מעניקה כוח רב מידיי ולא פרופרציונאלי לסחטנות של הקיצוניים, לשוליים של החברה הישראלית. כך מפלגות עוצמה יהודית וציונות דתית, מנהלות את סדר היום של ממשלה ימנית "על מלא", ולחילופין, פוליטיקאי דתי ימני, כמו נפתלי בנט, עם 6 מנדטים הופך לראש ממשלה, בתמיכה של מפלגה איסלמית. ברור שכך אי אפשר לבנות אמון ציבורי בשיטה ובהנהגה.

הפתרון

מוסכם כי ישראל היא מולדת לכל הזהויות הנמצאות בה, אין לנו ארץ אחרת, ואנו רוצים לחיות כאן ביחד, בביטחון, ובשגשוג כלכלי.

הפתרון לקיומה של ישראל והדרך היחידה בה נוכל לעמוד מול אויבנו היא התגברות על המשבר הפנימי, על משבר האמון, על ההתפוררות והקיטוב של החברה הישראלית. הדרך לכך עוברת בהחלשת כוחם הפוליטי הסחטני של התנועות והמפלגות הקטנות, שהחזון שלהם סותר את מגילת העצמאות, ואינו מסוגל לשמור על קיומה של המדינה, אלא מביא לאסונה. אלה זהויות שזוכות לכוח רב מידיי בשיטה הנוכחית, ומכאן חולשתה של ישראל. הדבר מחייב חיזוק של הזהות הגדולה ביותר, המרכזית, הנאמנה למגילת העצמאות, הזהות המשרתת והעובדת, שיכולה לאפשר את קיומה של המדינה.

מדוע לחזק דווקא את השבט הממלכתי החילוני למרות שהוא לא הרוב? כי זו הדרך היחידה לשמור על קיומה של מדינת ישראל מול האיום הקיומי החיצוני. הערכים האלה הם היחידים שיש בכוחם להגן על המדינה, לגייס תמיכה של ארה"ב של אמריקה ושל המערב, שבלעדיהם אין לנו קיום. חלקים מהציבור הערבי אינם רוצים כאן כלל מדינה יהודית. החרדי אינו מוכן להילחם על המדינה, ואינו יכול לשלם את מחירה של המלחמה. המרכיב הדתי לאומי הכולל אלמנטים חזקים שהם משיחיים יביא לאיבוד התמיכה של המערב, למלחמה נצחית, בלי תמיכה אמריקאית ובלי וטו במועצת הביטחון של האו"ם, אין לנו קיום בעולם גלובלי.

הזהות היחידה שיכולה להוביל את ישראל להמשך קיומה כמדינה משגשגת היא הזהות הליברלית, ושיטת המשטר שלנו צריכה לבטא זאת בחוקתה, תוך מתן קול, ייצוג, וביטוי לצרכים ולאינטרסים של שאר הזהויות, כחלק מהטוב הישראלי הכללי. כולם ראויים לייצוג, כולם זכאים לשוויון, ולכולם צריך להיות קול והשפעה בקבלת ההחלטות לטובת הכלל.

הפתרון: מחויבות ל"טוב משותף" ולא לשירות אינטרס של קבוצת הזהות

אבל איך עושים את זה? זה מורכב אבל אפשרי, ודורש מהלך משמעותי של שינוי המשטר הישראלי. ישראל תקים את הרפובליקה הישראלית השנייה, עם מערכת הפעלה חדשה, משטר אחר, מוסדות וארגונים אחרים, שישמרו על עוצמתה של המדינה, ויאפשרו את שגשוגה ואת השגשוג והזכויות של כל אזרחיה ותושביה.

הבסיס לשיטת המשטר החדשה היא ההכרה כי נדרש "טוב משותף" לכולנו, כדי שנתקיים כאן ביחד, וכי לכולם מגיע ייצוג, חירות ושוויון זכויות.

הבסיס השני הוא שינוי השיטה משיטה בה הרוב לוקח את הכל, מכריע בכל שאלה, ויכול לרמוס את המיעוט, לשיטה בה כולם מיוצגים, וההחלטות משקפות את הטוב המשותף לכולם, לא רק לרוב שזכה בבחירות, או זכה בכוח בפרלמנט. ההכרעות החשובות הן לא של 51%, תוך פגיעה או התעלמות משאר ה 49%, אלא בשאיפה להסכמה רחבה, או לפחות בהכרעות ברוב מיוחס, גדול באופן משמעותי, במיוחד בהחלטות חשובות ובעלות משקל והשפעה על כולם. הכרעות מקצועיות מתקבלות על ידי אנשי מקצוע שיש להם חובת אמון לכלל הציבור ולא על ידי נציגי ציבור המייצגים רק פלח אחד ממנו.

כמו שהחלטה על גורלו של בניין משותף, לעשות תמ"א 38, דורשת הסכמה רחבה, ולא כניעה למיעוט סחטני, כך גם בבית המשותף לכולנו, מדינת ישראל. להחלטות חשובות נדרש רוב גדול של שני שליש מהציבור. החלטות מקצועיות על המיגון, היסודות, בטיחות ההריסה מתקבלות על ידי אנשי מקצוע ולא על ידי נציגות הדיירים. אנשי מקצוע שנבחרו ומונו בהסכמה של רוב גדול, לא "אנשי מקצוע" מטעם זהות אחת.

העקרון המוביל של הפתרון הוא הכרה באופי המיוחד המבוסס זהות של החברה הישראלית והתמודדות אמיצה עם המאפיין הזה של החברה הישראלית. הפתרון עובר בשני מסלולים:

האחד, ביזור סמכויות לאזורי, למקומי, כדי לאפשר לכל ציבור ולכל אחד מהשבטים לקיים את אורח חייו המקומי, בהתאם לציביון התרבותי, חברתי, סביבתי שלו. כך אפשר יהיה לשמור על ציביון דתי וחרדי בערים המאוכלסות על ידי הציבור הזה, ולאפשר ציביון חילוני בערים חופשיות בהן ציבור חילוני גדול.

המסלול השני הוא הכרה בכך שהכרעות החלות על כולם, המחייבות את כולם, ומשפיעות על כולם (להבדיל מהציביון המקומי), לא מתקבלות בכיפוף ידיים, ולא בהכרעה של רוב שרירותי או מקרי בעקבות מערכת בחירות אחת, אלא במנגנון מורכב יותר שמייצר ייצוג מתמיד של הזהויות כולן, ומאפשר הסכמה רחבה יותר על החלטות משותפות כמו תשתיות משותפות, יחסי חוץ, בטחון המדינה, הסדרים עם שכניה, וגבולותיה.

נדרש מעבר מייצוג של אינטרסים, לשיקוף וייצוג של זהויות ודרכי מחשבה. כלומר, גם נציגי המיעוט כפופים לטובת הכלל, ונדרשים לקבל הכרעות לטובת החברה הישראלית כולה, לא לטובת המצביעים או הלקוחות שלהם בלבד. פעולה לטובת אינטרס צר של קבוצה, היא הפרת אמונים כלפי הציבור כולו, ולכן נגועה בניגוד עניינים ופסולה. בישראל החדשה זה יחשב דבר פסול ולא חוקי.

כדי לקיים את המדינה הישראלית נדרשת הסכמה חברתית רחבה וחדשה על יעדיה ומטרותיה של המדינה. הסכמה זו תיקבע ברוב מיוחס של שני שליש, בהליך של ייצוג ציבור שלא על ידי פוליטיקאים, ובכפוף לערכיה של מגילת העצמאות כפי שקבע לאחרונה בית המשפט העליון. הסכמה זו תיקבע את גבולותיה הרצויים של המדינה, אופיה, ערכיה, דרכי החינוך של ילדיה, דרכי הניהול של מוסדותיה החיוניים: בתי משפט, פרקליטות, משטרה, בנק ישראל, משרד האוצר, משרד הביטחון והצבא, מוסדות ביקורת המדינה, הבריאות, הביטוח הלאומי.

איך עושים ביזור?

מדינת ישראל כוללת היום כ 10 מיליון תושבים, וכ 260 ערים רשויות ומועצות מקומיות. הניהול שלה הוא הריכוזי ביותר בכל מדינות המערב, כאשר רוב הסמכויות וכמעט כל תשלומי המיסים וכספי המדינה נשלטים על ידי משרדי הממשלה והחלטות הממשלה והכנסת. אין סיבה שכל אזרחי המדינה יקבעו את אופי החיים בבני ברק, בטירה, או ברמת השרון, זה נושא מובהק לקהילה המקומית והאזורית.

הביזור הנדרש הוא העברת סמכויות רבות בתחומי הכלכלה והעסקים, הבינוי, התעשיה, התחבורה, החינוך, התרבות, המרחב הציבורי, הצביון החברתי, לאשכולות של ערים ורשויות, המבוססים על הציביון המשותף שלהם, ולא רק על הקירבה הגיאוגרפית. כך שהביזור הוא לא רק פיזי אלא גם ווירטואלי, ומבטיח הומוגניות והסכמה רחבה במסגרת האזורית על צביון החיים וסדרי העדיפויות של הקצאת המשאבים במסגרת האזורית. גם כאן, אין שאיפה להסכמה של 100%, אולם בחלוקה נכונה של האשכולות, ניתן להגיע להסכמה רחבה של כ 70% ומעלה, על אזורים ערבים, חרדים, דתיים לאומים ומסורתיים, ואזורים חופשיים.

חלק ניכר הרבה יותר מתשלומי המיסים של הציבור יעשו באופן ישיר לשלטון המקומי/אזורי למטרותיו, ורק חלק ילך למשטר המדינתי המעין פדרלי, שישאר מוסמך לדאוג לתשתיות לאומיות, בטחון, יחסי חוץ, וגבולות המדינה.

איך עושים ייצוג מתמיד של זהויות?

העקרון המוביל לא יהיה יותר כיפוף ידיים, אלא ייצוג, והתנאי לקבלת החלטות לא יהיה רוב פורמלי של 51% אלא החלטה במוסדות שיש בהם השתתפות של כל מרכיביה של החברה הישראלית, כאשר החלטות חשובות מחייבות הסכמה רחבה יותר, של שני שליש מהחברים.

כדי לשפר את הייצוג של הזהויות ואת המחויבות של הנבחרים לבוחרים, מחצית מהנבחרים (כיום 60 חברי כנסת, אך ניתן לחשוב על הגדלת המספר) יבחרו בבחירות מקומיות ב 30 אזורים (שני נציגים לכל אזור), ויהיו נציגים של האזור/אשכול, נציגים אלה לא יהיו שייכים למפלגות פוליטיות ארציות, ויהיו עצמאים בהצבעה ובפעילות בכנסת.

מחצית מהנבחרים ימשיכו להיבחר ברשימות ארציות, אך בשיטת בחירות שמאפשרת לבוחר, לבחור במועד הבחירות ברשימה של אנשים שהוא מעדיף מבין כמה רשימות אלטרנטיביות שתעמיד כל מפלגה (שיטת פריימריז במועד הבחירות). תנאי לאישור הרשימות יהיה הייצוג השווה (בשיטת הריץ' רץ') באותה רשימה של נשים, ומחויבות מראש של כל משתתפיה לערכיה ולחוקי של מדינת ישראל. רק ראש רשימה שנבחר באופן דמוקרטי על ידי מוסדות רחבים יהיה באופן אישי פטור ויוכל לעמוד בראש כל הרשימות של התנועה שהוא מוביל.

כל אזרח בעל זכות בחירה יהיה רשאי להצביע גם לרשימה ארצית וגם לרשימה המקומית/אזורית. ברשימה הארצית יהיה כל אזרח זכאי להצביע לשתי רשימות, כדי לבטא את מכלול הזהויות שלו. כמובן שאזרח רשאי לבחור רק ברשימה אחת כאשר הזהות שלו היא אחידה.

ראש הרשימה שקיבלה את מספר המנדטים הגדול ביותר, בבחירות הארציות והיחסיות, ירכיב ממשלה ויעמוד בראשה, אך הממשלה תהיה חייבת לייצג את הציבור כולו, כלומר לכלול נציג מכל אחת מהרשימות שעברו את אחוז החסימה. הממשלה תהיה של עד 18 שרים ותפעל כדירקטוריון עם ועדות משנה, אך בלי אחריות ישירה של שרים למשרדים. יקבעו בחוקה הוראות נוספות לייצוג הולם במסגרתה של כלל האזרחים והתושבים, לרבות ייצוג של נשים שלא יפחת מ40%.

העקרון הנורמטיבי, שיהיה כפוף לחוקה ולבית המשפט העליון, יהיה איסור על הצבעה ועל תמיכה בהחלטה רק בגלל שהיא מטיבה עם המגזר או המצביעים שלך, אלא לאחר טיעון משכנע שהדבר טוב למדינה כולה ולכלל הציבור. הפרה של כלל זה תהפוך את ההחלטה ללא סבירה, ולכן כפופה לביטולה בבית המשפט.

איך מקבלים החלטות בהסכמה רחבה?

העקרון המוביל כאן הוא הוצאה מחוץ לגדר של הזכות להיבחר, וגם לבחור, למי שאינו שותף לערכיה היסודיים של המדינה. אין מקום לתת ייצוג ומקום למי שרוצים להחריב את המדינה, להפוך אותה למדינת הלכה (שאינה דמוקרטית), או למדינה פלסטינית (שאינה מדינת היהודים). כל מי שמבקש לבחור או להיבחר צריך להישבע אמונים לטוב משותף כלומר לפעול בנאמנות לטובת מדינת ישראל על כלל תושביה ואזרחיה, בהתאם לעקרונות מגילת העצמאות שהן מדינת היהודים המחויבת לדמוקרטיה, שוויון, חירות ושלום.

מנגנון קבלת ההחלטות בשורה ארוכה של נושאים שמוגדרים כ"חיוניים וחשובים לכל אזרח" יהיה של רוב מיוחד וגם זאת במוסדות הכוללים ייצוג של כל הזהויות הישראליות, ובראשם הכנסת והממשלה. מוסדות שאין בהם ייצוג לא יוכלו לקבל סמכות הכרעה בהחלטות לגבי המדינה כולה.

השאיפה בכל דיון על מדיניות ועל החלטות הנוגעות לכלל הציבור, תהיה להגיע להחלטה בהסכמה רחבה, שתתן מענה לכל הציבור, וגם לזכויות המיעוטים.

הרוב שאנו מציעים הוא של שני שליש, כלומר 80 חברי כנסת בכנסת של 120, ו 10 שופטים בבית משפט עליון הכולל 15 שופטים. זה יהיה הרוב הדרוש להחלטות חשובות, וגם לביטול או שינוי שלהם בבית משפט עקב אי חוקיות וסתירה לערכי החוקה.

איך מבטיחים עצמאות בקבלת החלטות בנושאים מקצועיים?

ישראל חייבת להבטיח את האיכות המקצועית של המערכות החיוניות של המדינה. הדרך לעשות זאת היא להפסיק את המינויים הפוליטיים והאישיים על בסיס תמיכה ואמון אישיים או מפלגתיים, ומינוי אנשי מקצוע מעולים על סמך הניסיון ההשכלה ההכשרה והביצועים שלהם בעבר. לשם כך יש להגדיר את כל התפקידים הבכירים בישראל כאנשי מקצוע, ולא משרות אמון, כולל מנהלי המשרדים של הממשלה, בנק ישראל, הפרקליטות, המשטרה, משרד החוץ, למעלה מ 100 משרות, שיבחרו על ידי ועדות מקצועיות בלתי תלויות, שיהיה בהן ייצוג של כלל זהויות המדינה, אך לא של מפלגות פוליטיות.

ההחלטות המקצועיות והסמכות לאשר אותן תהיה בידי אנשי המקצוע, ולא השרים הפוליטיים. אלה ימשיכו לפעול בממשלה, בועדות הממשלה, בקבלת החלטות רוחביות ובעיצוב מדיניות, לא בניהול היום יומי של המשרדים, שיעשה על ידי המנהל המקצועי.

מנכלי המשרדים, מנכ"ל הביטוח הלאומי, וכל 100 המשרות הבכירות שנבחרו באופן מקצועי יהנו מעצמאות ואי תלות בדומה למעמד (הרצוי) היום של היועץ המשפטי לממשלה, נגיד בנק ישראל, מבקר המדינה, הרמטכ"ל וראשי מערכת הביטחון, שהם אנשי מקצוע שפועלים לטוב המשותף לכל אזרחי המדינה, ולא לטובת זהות או מפלגה כלשהי.

התערבות פוליטית אסורה של שר בהחלטות מקצועיות של משרדו יהיו הפרת אמונים, ויביאו לפיטוריו של השר המפר.

הדבר דורש חיזוק משמעותי וחוק יסוד של נציבות שירות המדינה, שיבטיח את עצמאותה וכוחה להבטיח את מקצועיות השירות הציבורי.

סיכום

ישראל נמצאת במשבר קיומי, עתידה בסכנה. נדרש שינוי דרמטי במערכת ההפעלה של המדינה כלומר במערכות השלטון והממשל, שינוי שיטת הבחירות, ומעבר משיטה ארצית, לשיטה מעורבת אזורית/יחסית עם חוקה שמבטיחה קבלת החלטות לטובת כלל התושבים, ייצוג של מרב הזהויות, ואת עתידה של המדינה. בלי שינוי דרמטי אנחנו מתפוררים, וישראל לא תוכל להתקיים לאורח זמן.