חוסר אמון וציניות: ההנחה שכולם רמאים

מחירו של חוסר האמון: ההנחה שכולם רמאים

האם ניתן לתת אמון בדיווח של אזרח לרשות ממשלתית, או שמא

הוא מוחזק בחזקת שקרן ועבריין?

יחסים חברתיים והיחסים בין הפרט למדינה אינם יכולים להיות

מבוססים על אמון מוחלט או מלא. אמון מוחלט הוא אמון עיוור,

והוא קרקע לניצול. עם זאת, בסיס של אמון נדרש על מנת לקיים

את המנגנונים הבסיסיים של החברה. חברה שנותנת אמון בסיסי

באזרחיה חוסכת לעצמה משאבים רבים ויוצרת אפשרות של שיתוף

פעולה ואמון הדדי בין הציבור לרשויות. בישראל השיטה הפוכה.

הביטוח הלאומי הוא דוגמה למנגנון שמבוסס על דיווח של

הציבור ושל הפרט שנזקק לשירותיו. בישראל, ההנחה של המוסד

לביטוח לאומי, כמו ארגונים או מקרים רבים אחרים, היא של

חוסר אמון מוחלט לציבור. למעשה, ההנחה היא שכל פרט שפונה

או מבקש סיוע, תמיכה, עזרה או מימוש זכות הוא בעצם רמאי,

שקרן, המבקש לקבל דבר שלא מגיע לו. כך אפילו בדרישות

ובקשות מצד נכי צה"ל, המבקשים אחוזי נכות בעקבות נזקים

שנגרמו להם במלחמה.

המשמעות היא שלא ניתן להתבסס על הדיווח והנתונים שמוסר

האזרח, והארגון צריך לבדוק מחדש את כל העובדות, על מנת לחשוף

את המרמה או, במקרה הטוב, לוודא את הנתונים. תהליך כזה יוצר

עומס על הארגון, הוא יקר ומסורבל ודורש כוח אדם ועבודה. בדרך

כלל מנגנון זה מוצדק בכך שברוב המקרים, או בחלק גדול מהם, הוא

אכן מאתר דיווחים כוזבים ומופרזים. האם זה הכרחי?

כאשר המנגנון מניח שכולם רמאים הוא נותן לגיטימציה

למרמה. אמון מבוסס על ציפיות, וחוסר אמון מלמד על ציפיות

נמוכות ועל סטנדרט נמוך. זו נבואה שמגשימה את עצמה. כאן

נולדה השיטה שלפיה כדאי לנסות לרמות, וכל מי שאינו מרמה

הוא "פראייר". שהרי בכל מקרה לא מאמינים לך, בודקים ובוחנים

אותך בשבע עיניים, וגם אם מוצאים רמאות, אין זה חריג, ולא

יינקטו צעדים חריפים. הרי הם ציפו לכך מראש.

היה אפשר לחשוב על מנגנון אחר, לדוגמה, כזה שנותן אמון

ראשוני בדיווח של הציבור. במקרה כזה ההחלטה והתגמול היו

נקבעים לפי הנתונים בבקשה, בתצהיר ובמסמכים שמגיש האזרח,

ודאי אם הוא לוחם קרבי שנפגע במלחמה, ללא צורך בבדיקה מראש

של כל מקרה. רק מקצת המקרים היו נבדקים, באופן רנדומלי או

לפי מאפיינים אחרים שמעידים על סכנה גבוהה לתרמית. ואולם,

בשיטה של אמון חייב להיות מחיר גבוה להפרת האמון; מחיר

שירתיע וישקלל את הסתברות התפיסה הנמוכה יחסית. לכן,

בשיטה זו, אם הבדיקה הייתה חושפת מרמה, היה צורך לנקוט

צעדים חריפים כמו שלילת הזכות לתמיד והגשת כתבי אישום

על עבירת המרמה. בחברה שבה העלמת מידע או רמאות נחשבות

לדבר לגיטימי, לא ניתן להעניש בחומרה את העבריינים, שהרי הם

רבים, והם מצייתים לקוד הנורמטיבי של החברה. זה בדיוק המנגנון

שמנציח את חוסר האמון. מחירו של המנגנון הוא יקר מאוד ודורש

בירוקרטיה מורכבת, כוח אדם, חוות דעת כפולות, רופאים ועובדים

סוציאליים שבודקים כל אחד ואחד. כולם רמאים כל עוד לא הוכח

אחרת. גם הרופאים מוצאים את עצמם נותנים יד לתביעות מרמה

כאלה, שהרי "כך עושים כולם".

בחברה שלא נותנת אמון בתושביה, אין פלא שרבים מהם

מרמים. במציאות כזו, אין לציבור אמון בסיסי, אישי וגם לא אמון

בהגינות וביעילות של המערכת. להפך. אין אמון בסיסי שהמוסד

לביטוח לאומי הוא באמת ביטוח שמשלם לאדם כאשר הוא נזקק

לעזרה. לכן אנשים לא משלמים ברצון לביטוח הלאומי, והוא נתפס

כסוג של מס. הגבייה נעשית בכפייה. אין גם אמון אישי, אני לא

מאמין שאקבל באופן אישי את התשלום או התמיכה כאשר הנסיבות

האישיות שלי יהיו קשות. אני יודע שלא יאמינו לי. מכאן שאין אמון

בהגינות של המערכת, שתדע לחלק את כספי הביטוח לנזקקים

באמת. מיותר לומר שאין גם אמון ביעילותה, שהרי המנגנון שלה

הוא מסורבל ובלתי יעיל בעליל: בכל מקרה מטפלים אין־ספור

פקידים, ניתנות כמה חוות דעת של רופאים וחוקרים ומתקיימות

ועדות חוזרות. כל שנותר הוא לנסות לגבור על המערכת באמצעות

מרמה, לחץ, אלימות, פנייה לחברות פרטיות או הגשת תביעות

משפטיות פרטיות.

המשחק הוא בין שני גורמים עוינים שאינם מאמינים זה לזה.

כך זה מול המוסד לביטוח לאומי וגם מול חברות הביטוח וגורמים

ממשלתיים או מוסדיים אחרים. תרבות של חוסר אמון מנציחה

את עצמה, עולה כסף רב ומעוררת מרירות ואלימות, ובסופה גובה

גם קורבנות, כגון איציק סעידיאן חייל קרבי בצה"ל שנפגע מפוסט טראומה שלא

הוכרה כראוי על ידי המערכת, והגיע לכאב ולסבל עד כדי שריפת

עצמו במחאה בערב יום הזיכרון תשפ"א.