משבר אמון - מה זה בכלל ולמה זה מעניין?

אנחנו נמצאים בעידן חוסר האמון. עידן שבו צרכני התקשורת

חווים משבר אמון בתוכני החדשות והאקטואליה המופצים בה.

האזרחים לא מאמינים לשלטון, לפוליטיקאים, למוסדות המדינה,

לתאגידים, וגם לא זה לזה.

התחזקות הרשתות החברתיות הגבירה את הטשטוש בין דיווח

אמת לדיווח שקר. לפני עידן הרשתות, הייתה התקשורת המסורתית

מקור אמין לידע שלנו על "מה קורה בארץ ובעולם". רמת האמינות

של החדשות הייתה גבוהה, וכאשר שאלו אנשים כיצד הם יודעים

על אירוע או על תופעה כלשהי תשובתם הייתה: "ראיתי בחדשות",

"קראתי בעיתון", "שמעתי ברדיו". כיום תשובה כזו הייתה זוכה

לביקורת ואף לביטול.

המושג " fake news " "חדשות מדומות" היה למטבע לשון

שגרתי בפיו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, שצייץ

בעקביות בחשבון הטוויטר שלו והשתמש במושג שוב ושוב בכל

פעם שנראה לו כי הדיווח החדשותי ביקורתי או שלילי כלפיו.

ניתן לראות שתופעת החדשות המדומות התרחבה והתאפשרה

בעידן המדיה הדיגיטלית, שמחברת בין מנהיגים שיודעים להעביר

מסר פשוט וחזק לאלגוריתמים של הרשתות החברתיות, שיודעות

לקדם ולשכפל את המסר הזה. בעידן זה התחרות היא על זמן

הצפייה של המשתמש. בין אלפי הפוסטים, הציוצים, הסטוריז

ושאר הפיצ'רים שרצים על המסך, יכולת הריכוז והקליטה שלנו

יורדת בהתמדה. לכן, הצהרות קצרות, תמונות וסרטונים שאורכם

פחות מדקה הם אלו שקובעים את סדר היום התקשורתי, ומכאן גם

את סדר היום הפוליטי והכלכלי. הטלוויזיה המסורתית מתכתבת

תדיר עם המדיה הדיגיטלית ומציגה יותר ויותר תמונות וסרטונים

המופיעים ברשת. היא מציגה אותם בתוכניות האקטואליה השונות

ובכך מאפשרת להם להיתפס על ידי הציבור כבעלי חשיבות ועניין.

גם אם התכנים עוסקים בחתולים, כלבים וילדים בהקשרים קומיים,

הדיווח עליהם באקטואליה מעניק להם הקשר של מידע בעל עניין

לציבור. אחרת, מדוע תוכניות אקטואליה טורחות לשדרן?

ניל פוסטמן בספרו בידור עד מוות 1 טען כי המנהיגים המצליחים

בכל תקופה הם אלו שיודעים להשתמש נכון בטכנולוגיה

העכשווית. בעידן הטלוויזיה השפה החזותית והבידורית עיצבה

מחדש בדמותה את הערכים והמושגים בתחום הפוליטיקה, הדת,

המשפט, העסקים, התקשורת והחינוך. היכולת של מנהיג להיות

"טלגני", כלומר "עובר מסך", תכונה שאי אפשר להצביע במדויק

על מרכיביה, הייתה יתרון מרכזי למנהיגי התקופה. ב־ 1981 נבחר

לנשיא ארצות הברית רונלד רייגן, שהיה שחקן כושל בהוליווד אך

פרפומר מעולה בהופעותיו בטלוויזיה. הוא ידע להשתמש בכישרון

המשחק שלו ולהעניק הופעות מרשימות בטלוויזיה, המלוות

בדימויים מעולם סרטי הקולנוע, שנתפסו על ידי הצופים כאמינות

ומשכנעות. גם ברק אובמה, שהיה הנשיא בין 2017-2009 , נחשב

לפרפומר מעולה שידע להלהיב את ההמונים בנאומיו ולהפגין

הופעות כריזמטיות בטלוויזיה.

גם בעידן הטלוויזיה נטען כי היכולת של מנהיג נמדדת

במשפטים קצרים, חדים ושטחיים, וזאת בשל המעבר שיצרה

הטלוויזיה מעולם המילים לעולם הדימויים. מעבר זה השטיח את

המסרים וגרם להורדת יכולת הריכוז של ההמון ממסרים מילוליים

למסרים חזותיים ושטחיים. בעידן המדיה הדיגיטלית הועמקה

יכולת זו, והדגש הושם על היכולת של המנהיג לשטח כל דיון

מדיני מעמיק לכדי 280 תווים בטוויטר. בכך הצטיין דונלד טראמפ,

שהצליח בעיקר לצייץ בשחור־לבן: ביטויים בעד או נגד, "ווינר"

או "לוזר", "אנחנו" או "הם". ציוצים שעיקר גדולתם ביכולת לקבל

לייקים ושיתופים רבים ולהעניק למשתמש תחושה שהוא בעד או

נגד בלי להיכנס לדיונים ארוכים ומורכבים של המציאות.

התהליך המחלחל של היחלשות אמון הציבור בתקשורת נמצא

בתופעה רחבה יותר שאנו מאתרים כהחלשת אמון הציבור בכל

תחומי חיינו: אובדן אמון במוסדות ציבור, בפוליטיקאים, במשפט,

בתאגידים, באקדמיה, בנותני שירותים ציבוריים ופרטיים, ביחסים

בין אנשים, בתוך המשפחה ואפילו בין בני זוג.

תופעות אלו ניתן לאתר גם בייצוגים המופיעים בטקסטים

פופולריים. טקסטים פופולריים שאינם מחויבים לתיאור מדויק

של המציאות מתבססים על אלמנטים ממנה ובכך לעיתים הם

מקדימים את זמנם ומציגים מגמות שקיימות במציאות. כדי לבחון

את משמעויות העומק המוצגות בטקסטים אלו בחנו את משבר

האמון כפי שהוא משתקף בז'אנרים הפופולריים: בפרסומות

בטלוויזיה וברשת, בפוסטים ברשתות ובסדרות דרמה בטלוויזיה

בארץ ובעולם.

הספר החל להיכתב הרבה לפני המשבר בבריאות, בכלכלה

ובחברה שהביא עמו נגיף הקורונה. ואולם משבר זה העצים את

תופעת חוסר האמון והיה לדוגמה מרכזית ולתמה מובילה בהדגמת

התהליך של אובדן האמון בין האזרח למערכות המדינה ומוסדותיה.

אי־האמון לא נולד עם משבר הקורונה, הוא היה כאן שנים

רבות לפני כן, אבל המפגש בין התופעה החברתית החשובה ביותר

של המאה ה־ 21 , הירידה באמון במעמדה של האמת, לבין המגפה

הגדולה של סוף שנת 2019 , מגפת הקורונה, הביא את הנושא

למודעות חברתית, פוליטית ותרבותית חסרת תקדים. כיום יודע

כל אחד שבלי אמון לא ניתן לקיים חברה תקינה, יעילה ומתפקדת.

השאלה הגדולה שבה עוסק ספר זה היא: האם אנו מבינים לעומק

את התופעה, והאם עומדים לרשותנו הכלים והיכולת לתת לה

מענה של ממש?

גם לקריאה בספר שלנו, ובבלוג הזה, נדרשת מידה לא קטנה של אמון.

תקוותנו שתיתנו בנו אמון, וגם לאחר קריאת הספר עדיין תחשבו

שאנו ראויים לאמון הזה.