Search Results

האם ישראל היא עדיין מדינת חוק דמוקרטית? השאלה הזו היא חשובה לא רק תיאורטית לנו חוקרי מדע המדינה המשפטנים ואנשי האתיקה אלא גם לכל אזרח ששואל את עצמו על חובות הציות לחוק, על אופן ההשתתפות במרי אזרחי או במחאה, וזאת בעיקר על רקע המראות הקשים שאנו רואים באירן, שם במדינה שהיא דיקטטורית באופן מובהק, המחאה היא אלימה, והדרך לשינוי משטר עוברת במרחץ דמים מזעזע, כי אין דרך אחרת. אנחנו כמובן לא שם. ואני מעריך שגם לא נהיה. עדיין יש צורך ללבן את השאלה האם ישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, עם שלטון לגיטימי, המחייב גם דרכי מחאה מוגבלות, או שכדברי אהרון ברק אנחנו כבר לא דמוקרטיה ליברלית, לא אזרחים, אלא נתינים. לצערי, מתרבים הסימנים, ומצטברות הראיות לכך שישראל חדלה להיות מדינת חוק דמוקרטית. אני כרגע שם בצד את הביטוי "ליברלית" בו השתמש ברק, ומתמקד דווקא במושגי היסוד של הרעיון הדמוקרטי, של שלטון החוק, ושל כפיפות השלטון לחוק ולאמון הציבור, אלה הדברים שמעניקים את הלגיטימציה לשלטון נבחר. ספק אם ישראל היתה אי פעם מדינה נאורה וליברלית, וגם הדמוקרטיה היתה תמיד מוגבלת כאן, לא רק לשטחי הקו הירוק, אלא גם בתוכם. העדר שיוויון לערבים אזרחי ישראל היה תמיד מאפיין של המדינה, כמו גם מידה של כפייה דתית, שבאה לידי ביטוי בחוקי שבת, נישואין וגירושין, עבודה וכשרות. כל אלה ליוו אותנו שנים רבות, ולא נגעו לליגטימיות של המשטר, שהיה תמיד ביטוי של רצון העם, כפוף לשלטון החוק, הקפיד על חופש ביטוי, חופש התאגדות, הליכים דמוקרטיים, וזכה לאמון הציבור. אלה עומדים היום בסימן שאלה גדול. שר המשפטים ושרי ממשלה רבים אינם מכירים בנשיא בית המשפט העליון. לא מכבדים ולא מקבלים את הפרשנות הרשמית של היועצת המשפטית לממשלה, שהיא הביטוי לשלטון החוק בממשלה. הממשלה פועלת היום בניגוד לחוק בשורה ארוכה של נושאים, בראש ובראשונה באי גיוס לצה"ל של דתיים, לעומת אכיפה נוקשה על חילוניים, וזאת בניגוד לחוק הקיים. משטרת ישראל לא רואה את עצמה כפופה לחוק, לבתי המשפט או להכרעות היעוץ המשפטי, ופועלת על פי הנחיות של שר פוליטי, שהוא עבריין מורשע, טרוריסט וגזען מוצהר. הפעילות של משטרת ישראל היא בניגוד לפסיקות חוזרות ונשנות של בתי משפט, הן בנוגע לגבולות המחאה, הן בנוגע לחקירות, למעצרים ולאכיפה של השוויון בפני החוק, גם במחוז יש"ע, על טרוריסטים יהודים. משטרת ישראל אוכפת הלכה למעשה צמצום משמעותי של חופש הביטוי בישראל, וזאת בניגוד להנחיות החוק, לפסיקת בג"צ, ולערכי היסוד של השיטה הדמוקרטית. לכך מצטרפים גם שרי ממשלה נוספים בתחומי השפעתם, כמו שר החינוך, שר התרבות ואחרים שפועלים לצמצם את חופש הביטוי ולמנוע ביקורת על הממשלה והשלטון. שרים וחברי כנסת מפירים בגלוי את החוק, בפריצה לבסיסי צה"ל, באי התייצבות לחקירה, בהתפרעות בבתי משפט, בשחיתות גלויה בניהול המשרדים, בלי שהמממשלה או המשטרה פועלים למנוע זאת או להעמידם לדין, לאחר הסרת חסינות. כספי המדינה עוברים באופן לא חוקי למוסדות חרדים, בלי אישור של הכנסת, בניגוד לחוק ולפסיקה, כפי שהתגלה לאחרונה בבג"צ. המחלקה לחקירות שוטרים משותקת הלכה למעשה, ולא יכולה לעמוד בפרץ, מול העבריינות של שוטרים כה רבים, שזוכה לתמיכה של המפקדים ושל השר. שרים וחברי כנסת מחרימים כלי תקשורת, פועלים כדי לסגור את חלקם, וראש הממשלה לא נותן ראיונות ולא דין וחשבון לציבור על מחדליו מאז 7 באוקטובר. בניגוד לדין ולמסורת ארוכת שנים לא מוקמת ועדת חקירה ממלכתית, לחקור את האסון הגדול בתולדות המדינה. פרשת הבגידה הגדולה של קטארגייט לא נחקרת כמו שצריך, לא במשטרה ולא בשב"כ. ערוץ 14 שפועל בגלוי בניגוד לרשיון שלו בניגוד לחוק, לא זוכה להתייחסות מתאימה אלא להקלות ולהעדפות מצד הממשלה, ומשמש כזרוע תעמולה שלה, בתמיכה ממשלתית, ובגיבוי של חסינות על ההפרות שלו של החוק. והחשוב ביותר, מאז האסון של 7 באוקטובר, השלטון לא נהנה מאמון של רוב העם, והוא נשען על טיעון פורמליסטי שתוקפו מפוקפק, ועל בחירות שהתקיימו לפני המחדל. רוב רובו של העם מבקש מזמן לקיים בחירות חדשות, להקים ועדת חקירה ממלכתית, ולחדש את האמון בין השלטון לאזרחים. שלטון שמסרב לעשות זאת באופן עקבי, כאשר היא יודע ורואה מכל הנתונים, ומכל הסקרים שהוא לא מייצג את העם, לא יכול לדרוש ציות מוחלט כאשר הוא משנה את כללי המשחק, ודאי לא כשהוא פועל לשנות את החוק ולא לציית לו. שלטון דמוקרטי הוגן ואחראי היה נוקט באחת משתיים. או הולך לבחירות חדשות כדי לחדש את האמון, או נשאר על תוקפו כ"ממשלת מעבר" צנועה, עם ציות מלא לחוק, כדי להשלים משימות הכרחיות של בטחון וכלכלה, אך לא משנה סדרי עולם. השילוב של ממשלה לא מייצגת שלא נהנית מאמון הציבור, ונוקטת בצעדים שהם לא חוקיים, תוך סירוב לציית לחוק ולהנחיות היועמ"שית, מצביע על כך שאנו כבר לא במדינת חוק דמוקרטית. עם זאת, הממשלה עדיין נהנית מתמיכה תמוהה של כ 40% מהציבור, כ 50 עד 55 מנדטים, בסקרים, ותמיכה לא קטנה ברחוב. זאת גם בצעדים הלא חוקיים שהיא נוקטת. כל אלה מצביעים על קושי לא רק בממשלה אלא בתפיסה הדמוקרטית של הציבור הרחב, שלא כולו דורש ממשלתו לציית לחוק, ולכבד את כללי המשחק. במציאות המורכבת הזו, גם הציבור הדמוקרטי, צריך לקחת בחשבון את המיעוט הגדול התומך בממשלה ובקואליציה, ולא לשבור את הכלים. יש להתמקד בקיומן הקרוב של בחירות חופשיות, שיביאו לידיי ביטוי את רצונו של הריבון, העם, ויש לעמוד על כך שהן יהיו חופשיות, טהורות ושוות במלוא מובן המילה. ישראל היא כבר לא מדינת חוק דמוקרטית, אבל עדיין רחוקה משלטון דיקטטורי נוסח אירן. (בתמונה - עבודה נפלאה של סיגלית לנדאו)

בשנה הקרובה יהיו בחירות. סיבה טובה לתקווה. הבחירות האלה הן מכריעות וגורליות. הפעם זה קרב אמיתי על קיומה של ישראל כדמוקרטיה, מדינה יהודית ודמוקרטית ברוח הציונות ומגילת העצמאות. מול הישראלים עומד מחנה גדול של הקואליציה הנוכחית הכהניסטית, משמידי המדינה, שאחראים לטבח הנורא של 7/10, מסרבים להכיר באחריותם לאסון, מסרבים להקים ועדת חקירה ממלכתית, תומכים בהשתמטות של החרדים, ומנסים לעשות הפיכה משטרית כדי לחסל את הפרדת הרשויות ואת שלטון החוק ולהקים כאן מדינה סמכותנית מבוססת על ההלכה. מולם עומד מחנה גדול של רוב הישראלים חפצי החיים, שאינם חברים בכת חרדית, משיחית או ביביסטית, המחזיקים בתקווה לקיים כאן מדינה נורמלית, מערבית ומודרנית, דמוקרטית, עם אחריות של נבחריה לאזרחים. הבעיה של הבחירות האלה ידועה. אמנם למחנה האסון יש רק מיעוט של כ 50 מנדטים, אבל האופוזיציה של שאר הישראלים היא חצויה. קיים חשש שלא יהיה רוב של 60 מנדטים בלי המפלגות הערביות, דבר שכבר הוביל אותנו לאסון, למערכות בחירות נוספות. החובה של כולנו היא לכן להערך באופן נכון לבחירות האלה, כדי להחליף את הממשלה הרעה, להדיח את ראש הממשלה הנאשם בפלילים, ולעשות זאת בכל מחיר, למרות אי ההסכמות שבציבור. איך עושים זאת? יש תקווה ויש פתרון: 1. רצים בבחירות בשלוש מפלגות בלבד. מפלגה ערבית משותפת. מפלגה דמוקרטית (יאיר גולן, יאיר לפיד, איזנקוט, משפחות חטופים ונוספים), מפלגה ממלכתית (בנט, ליברמן, גנץ, מילואימניקים משפחות חללים ונוספים). אף קול לא מתבזבז. כ 10 מנדטים ומעלה לערבים, כ 30 מנדטים לדמוקרטים, וכ 30 לממלכתיים. בכל אחת משתי המפלגות יהיו כמובן אנשים חדשים וצעירים, והן יהיו מסגרת רחבה לתנועות שיצטרפו. 2. הציבור הישראלי חפץ החיים, שמבין את ההכרח בהחלפת השלטון, מתחלק בין המפלגות האלה. הערבים חייבים להתאחד, וגם אנחנו, לשתי מפלגות, האחת מרכז שמאל ברוח משפחות החטופים, והשניה ימין ממלכתי, המחוייבת לשוויון בנטל. שתיהן בעד מדינת ישראל. 3. ההבדל בין שתי המפלגות הישראליות, הוא ביחס לציבור הערבי ולפתרון הסכסוך. המרכז שמאל מוכן יהיה לשתף פעולה עם מנסור עבאס ועם כל אזרח ערבי שמקבל את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, המחנה הממלכתי, שערכיו הם ימין לאומי, מתקשה בכך, ולכן יכול להקשות על הקמת ממשלה לאחר הבחירות. 4. המפתח הוא בהסכמה מראש, שתעוגן בהסכם קואליציוני פשוט שיחתם מראש, לפני הבחירות, ואלה עיקריו: 5. אם המפלגה הדמוקרטית והמפלגה הממלכתית ישיגו ביחד 60 מנדטים. תוקם ממשלת שינוי בראשות מי שזכה ביותר קולות ומנדטים. 6. האם המפלגות ישיגו פחות מ 60 ויהיו תלויות במפלגה הערבית, תוקם ממשלת מיעוט זמנית בראשות המפלגה הממלכתית, בתמיכה בחוץ של המשותפת, שתעשה שני דברים בלבד ותלך לבחירות נוספות. 7. ממשלת המיעוט תקים ועדת חקירה ממלכתית, ותעביר את חוק הנאשם, הקובע שנאשם בפלילים לא יכול לכהן כראש ממשלה, ותגביל את הקדנציות של הראש ל 8 שנים בלבד. זהו. לאחר מכן היא מתפזרת, כי הממלכתיים לא מוכנים לקואליציה עם ערבים. 8. בבחירות הבאות, נתניהו בחוץ, יש ועדת חקירה ממלכתית שעובדת, ואפשר יהיה להקים ממשלה, אם לא יהיה רוב דמוקרטי/ממלכתי , גם עם מפלגת הליכוד, שתשנה את פניה, ותחדל להיות מפלגת כת ביביסטית. כמובן שבגושים הגדולים, הדמוקרטי והממלכתי, אפשר לשמור על זהות של המפלגות הקיימות, ולצרף לכל גוש תנועות שמתאימות לרוחו. העקרון הוא שאנשי ימין יצביעו לממלכתית, ומרכז שמאל לדמוקרטית. אף קול לא הולך לאיבוד. להצעה יש כמובן פירוט הרבה יותר גדול ומדויק, אבל אלה עיקריה, וזה המפתח להצלת ישראל בבחירות הקודמות. כמובן שבקמפיין יובהר שכל ישראלי חייב לבחור אחת מהאלטרנטיבות שקרובה יותר לליבו. הקמפיין המשותף יהיה שהאופציה של הצבעה לקואליציה הקיימת (חרדים, כהנא וביביזם) היא לא לגיטימית, אלא למי שמתנגד להקמת ועדת חקירה, שואף להחריב את ישראל סופית, לסגור את הדמוקרטיה כאן, להנציח השתמטות של חרדים או להקים מדינת הלכה ולהביא לחורבן המדינה. מדובר במיעוט. המשימה היא אחת והיא ברורה לכל ישראלי: להציל את ישראל מאסון, והיא אפשרית וקרובה.

פרשת הפצ"רית הגיעה לבית המשפט העליון. בג"צ בחר באסרטגיה של ריצוי השלטון ומאמץ עליון להגיע להסכמות, לנקודת אמצע, לאיזון חדש שיהיה עדיין סביר שישמור על המדינה ומוסדותיה מפני פירוק. כל משפטן ציבורי יודע שהחלטת בג"צ לאפשר לשר המשפטים, יריב לוין, למנות מלווה וממונה על החקירה הפלילית של הפצ"רית, בניגוד לעמדתה של הפרקליטות, היא החלטה שלא קשורה למשפט הישראלי, לא נכונה משפטית ועומדת בניגוד למסורת המשפטית ולדין החל בישראל 77 שנים. סטודנט שלנו שהיה טוען את זה היה נכשל כמובן במבחן. על פניו זה ריסוק של עקרון שלטון החוק, ושל ההפרדה בין המשפט לפוליטיקה, במיוחד בשדה הרגיש כל כך של חקירות פליליות של בכירים. אין ולא היה לזה תקדים. אז כיצד מגיעים 3 שופטים מלומדים של בג"צ להחלטה כל כך מופרכת משפטית? אני מציע להוריד מהשולחן את הטענות שמדובר בטיפשות או בשחיתות. השופטים שלנו חכמים ויודעים את התורה, ואינם מושחתים. אז בכל זאת עולה השאלה, למה? מדוע הם בחרו להתבזות כמשפטנים, ולהוציא תחת ידיהם את פסק הדין האומלל הזה? להערכתי הצנועה מדובר בראייתם בניסיון להציל את בית המשפט העליון, ואת מערכת המשפט המתפוררת מול עינינו, ולעשות מאמץ להגיע להסכמות, להבנה, לפשרה, לאמצע, לדרך משותפת, שתמנע את ההרס, ואת מלחמת האזרחים שמעבר לפינה. כבר בדיון שהתנהל בעל פה היה ברור שהשופטים מעדיפים לא לקבל החלטה ולא לתת פסק דין, אלא לדחוף את הצדדים להסכמה. כמעט באופן נואש. שוב ושוב חזרו על המאמץ הזה, על הדחיפה להסכמה, לפשרה, לפתרון שלא יחייב פסיקה. היה חשוב יותר לרצות את טלי גוטליב, שהתפרעה והפריעה למהלך הדיון, ואת ב"כ השלטון, שלא בקיא במשפט ציבורי. המרכיב של "אמון הציבור" "מראית העין" של ניגודי העניינים, והסערה הציבורית סביב החקירה של הפצ"רית, היו המרכיב הבולט בדיון וניכרים גם בפסק הדין. נראה כי לדעת השופטים, החלטה שיפוטית שמבוססת על הדין, ומחזירה את הנושא לפרופורציות, כלומר מעניקה לפרקליטות את התפקיד ללוות את החקירה, באמצעות בכיר שאינו מעורב בעניין, היתה מסוכנת לבית המשפט. השופטים הרגישו שהדין הקיים מחייב אותם להכריע בעד הפרקליטות, וכך לחזק את הסימון של בית המשפט כאויב של הממשלה, ושל "העם". ואז המציאו פטנט. ניתן פסק דין מומצא, שלא מבוסס על הדין, אלא על השאיפה לאמצע המדומיין. אמצע בין הממשלה הדורסנית שלא מכירה בנשיא בית המשפט העליון, ופיטרה כבר את היועמ"שית, לבין פרקליטות המדינה, שנאבקת בציפורניים על שלטון החוק במדינה. אמצע בין הבריון לבין הקורבן. אמצע בין הפיכה משטרית שמבוססת על ניגוד העניינים של ראש ממשלה הנאשם בפלילים, לבין דמוקרטיה מתגוננת. האמצע הזה, הוא ה"ממלכתי" החדש. התעלמות מהמציאות הקשה, וניסיון להלך על חבל דק שמעליה. ממש כמו "הרבעון הרביעי" כמו בני גנץ, וכמו נשיא המדינה הרצוג. אפשר להבין אותם. עדיף לעצום עיניים מול המציאות המרה, כאשר שר משפטים עוסק בהריסת מערכת המשפט. בואו, נעצום עיניים, ביחד, ונשרוק שיר באפילה. אולי זה יעזור. אולי אם ניתן להם את מבוקשם הם יניחו לבית המשפט, יניחו להפיכה המשטרית, יפסיקו להחריב את מדינת ישראל הדמוקרטית. בוא ניתן להם משהו, אולי אפילו את היועצת המשפטית לממשלה. אבל אין הקומץ משביע את הארי. המאמץ הזה הוא בזוי ומגוחך. שופטי בג"צ גם אכלו את הדגים המסריחים וגם יגורשו מהעיר. ליקוי מאורות בבית המשפט העליון, הוא בעייתי אך הפרשה התחילה הרבה לפני כן, ותמשיך גם בעתיד ללוות אותנו. הנה סיכום קצר שלה, פה אני מנסה לעשות סדר ערכי אתי משפטי ותקשורתי בפרשה המורכבת. 1. האלופה יפעת תומר ירושלמי, הפרקליטה הצבאית הראשית (פצ"רית) היא פטריוטית ישראלית שפעלה להכרתה במילוי תפקידה לטובת מדינת ישראל, במטרה לשמור על שלטון החוק, לחקור ולהעמיד לדין פושעים, סוהרים בצה"ל, שביצעו לכאורה פשעים חמורים ומזעזעים, בעצורים כפותים בשדה תימן. 2. הטענה הפוליטית שהיא רוצה לפגוע בחיילי צה"ל, להוציא את דיבת ישראל בעולם, ובוגדת בישראל, היא ספין מכוער ושקרי. זה לא נכון. לגישתה ולהכרתה, החקירה והעמדה לדין על פשעים חמורים נגד מבצעי פשעי מלחמה נועדו לא רק להלחם במעשים נוראים ולאכוף את הדין הפלילי, אלא גם להגן על חיילי צה"ל ועל המוניטין של ישראל כמדינת חוק, ולחזק בכך את ההגנה המשפטית מול בית הדין בהאג וערכאות אחרות שעלולות לפעול נגד חיילי צה"ל ונגד המדינה. מטרתה היא הגנת המדינה וחיילי צה"ל. 3. לא כולם מבינים או יודעים זאת, אבל אכיפה של הדין הפלילי נגד חיילים, עבריינים, שמבצעים פשעי מלחמה, הוא תפקיד ראשי של הפרקליטות הצבאית, ויכולה באמת לסייע משפטית למעמדה של ישראל ולהגנתם של חיילי צה"ל מול ערכאות של משפט בנ"ל בעולם. הטיעון שלנו בכל העולם הוא שאנו מדינה דמוקרטית שומרת חוק, שאוכפת בתוכה את הדין הבנ"ל, ואת האיסור על פשעי מלחמה, ולכן אין זה תפקידם של מוסדות בנ"ל וזרים. 4. הכוחות שמנסים למנוע מהפרקליטות לבצע את תפקידה הם אלה שפוגעים לא רק בחוק, במוסר, בערכי צה"ל, ובכבוד האדם, אלא גם מסכנים את מעמדה של ישראל בעולם, ומוציאים את דיבתה של המדינה, כאילו היא מכשירה ומעודדת סוהרים להתעלל בעצורים ובשבויים, או לבצע פשעי מלחמה אחרים. 5. לצערנו, כוחות אלה כוללים גם חברי כנסת ופעילים פוליטיים, מעוצמה יהודית ולה פמיליה הגזענית, והם אלה שניסו לפרוץ לשדה תימן, לשבש את החקירה של מצ"ח ואת הפעילות החשובה של הפרקליטות הצבאית. אלה כוחות הרסניים, גם משפטית גם ערכית וגם פרקטית. הם אלה שמסכנים את חיילי צה"ל ומוצאים את דיבתה של ישראל בעולם. אלה כוחות פוליטיים שפוגעים בצה"ל, במצ"ח, בפרקליטות ובכולנו. אותם צריכה המשטרה לעצור, לחקור ולהעמיד לדין. אלה הכוחות הפוליטיים והתקשורתיים שניסו לטעון שאין להמשיך את החקירה ואין להעמיד לדין את הסוהרים החשודים במעשים הקשים. 6. הפצ"רית, כדי להאבק בגל העכור הזה שמשבש את פעולתה, הבינה שצריך להסביר ולהבהיר לציבור שהיא עושה את תפקידה לחקור מעשים איומים וקשים, שכולנו מגנים וסולדים מהם, ולכן ראתה חשיבות בפרסום של קטע וידאו קצר שמדגים ומציג חלק מהדברים. בכך היא צדקה לחלוטין. היכולת של הפרקליטות ושלטון החוק להתקייים תלוי באמון הציבור, והציבור צריך לדעת ולהזדהות עם האכיפה נגד פשעי התעללות. 7. הטעות שלה היתה שלא עשתה זאת בגלוי, במסיבת עיתונאים, תוך הסבר ברור ומשכנע של עמדתה הפטריוטית והראויה, משפטית וערכית. היא בחרה, מסיבותיה, וכנראה עקב כך שלא קיבלה גיבוי מספיק, לחשוף את הסרטון בדרך של הדלפה. הדלפה שיש בה פגם פורמלי וטכני, כאשר לא באה עם אישור מדובר צה"ל או הרמטכ"ל. 8. חשוב לזכור כי הדלפה היא דרך מאוד מקובלת להעביר מידע ומסרים במדינה חופשית עם עיתונות פעילה, והפגם שכרוך בה הוא מזערי. כולם מדליפים, גם ראש הממשלה, שר הבטחון, שרי הקבינט והלאה, זו לעיתים הדרך הנכונה לתקשר עם הציבור. לא מדובר במידע שמסכן את בטחון המדינה, ולא מדובר בעלילה או בשקרים, להפך, זוהי המציאות. האמת המרה. זכותנו לדעת אותה. 9. המעשה של הדלפת הסרטון, תוך נטילת סיכון רב, הוא מעשה אמיץ של אי ציות אזרחי. הפצ"רית הבינה היטב שהיא מפרה את הכללים, והיא עושה מעשה לטובת האינטרס הציבורי הכללי, של חשיפה וחקירה של פשעי מלחמה מזעזעים, תוך סיכון אישי. נראה כי הפצ"רית לא לקחה בחשבון שההדלפה תגרום לה לשרשרת נמשכת של מעשים, ביניהם הסתרה ושקרים לממונים ואף לבג"צ. פעולות שהן טעות חמורה וגם עבירה פלילית. פעולות אלה הביאו בסוף לנפילתה. 10. במציאות הישראלית של היום, כאשר אנו נאבקים על ערכי החירות והדמוקרטיה מול כוחות גזעניים, המפיצים רעל שקרים ומבצעים פשעים חמורים, נדרשים גם הכוחות הליברלים לנקוט לעיתים במעשים חריפים יותר, של מחאה, ושל אי ציות אזרחי. זאת בעיקר מול מערכות שכבר נפלו בידיים משיחיות או לא דמוקרטיות. 11. כאשר חלקים בשלטון כולל ראש הממשלה ושרים בכירים, לא רק מדליפים, אלא מבצעים פשעים חמורים הרבה יותר, (הוצאה של חומרים מסווגים מצה"ל, הדלפה של מסמכים שקריים לבילד הגרמני, חושפים פרטים של בכיר שב"כ, משקרים לבג"צ ומפרים את החלטותיו, נאשמים בשוחד מרמה והפרת אמונים, מסרבים להגיע לחקירות, מוציאים את אמא שלהם מחקירה במשטרה בתרמית, ועוד ועוד), הדרישה שדווקא הפצ"רית שעשתה מעשה נכון, תפוטר, והם נשארים בתפקיד, היא צביעות ואפליה בוטה. אם חשודים ונאשמים בעבירות צריכים לקחת אחריות ולהתפטר, יש פה אנשים שצריכים לעשות זאת לפני הפצרית. לסיכום, הפצרית טעתה כשהדליפה ולא חשפה בגלוי את הסרטון, טעתה בהסתרה של ההדלפה וכמובן בכך שהטעתה ושיקרה לממונים, לפרקליטות ולבג"צ, אך עשתה את הדבר האמיץ והנכון לטובת מדינת ישראל ולמילוי תפקידה, כאשר התעקשה לחקור פשעי מלחמה, ולחשוף את הדברים גם לציבור הישראלי. הפרשה חושפת את הצביעות והסטנדרט הכפול שהממשלה מנסה להפעיל כאן, כלפי המחנה הליברלי, שחייב להקפיד על אחריות, ציות מוחלט לכללים, ומיצוי הדין עם חוטאים ואחראיים למחדלים, לעומת התפרעות ורשיון לחברי הממשלה ותומכיה, לצפצף על החוק, לעבור עבירות, להתעלל בכפותים, להתפרע בגבעות יו"ש, לקבל שוחד מקטאר, להדליף מסמכים לעיתון גרמני או לעמית סגל, להעסיק מקורבים במרמה, לערוק ולסרב לשרת בצה"ל על פי חוק, ובעיקר, להמשיך להחזיק בשלטון במדינה ובנו, אחרי שהם אחראים לאסון שבעה באוקטובר, ליותר מ 2,000 מתים, אסון שעליו לא לקחו אחריות, ולא פועלים להקמת ועדת חקירה. אז הפצ"רית היא לא האשמה העיקרית. החקירה שלה צריכה לחזור לפרופורציה. להעשות על ידי המשטרה עם ליווי של בכיר בפרקליטות שאין לו נגיעה כלשהי לגלגול הקודם של הפרשה.

האם ניתן לתת אמון בהחלטה של ועדת גרוניס לאשר את המועמדות של דוד זיני לראשות השב"כ? לדעתי הועדה התרשלה בתפקידה, אולי מתוך חשש להתעמת עם ראש הממשלה. בעדותו בפני ועדת גרוניס אמר להם המיועד לראשות השב"כ דוד זיני, ביושר (כמו שאומרים היום), כי הוא לא רואה את עצמו כפוף במאת האחוזים לשלטון החוק, ולפסיקות בתי המשפט, אלא להלכה היהודית כפי שמפרשים אותה אביו ורבותיו הרבנים. בלשונו: "הוא לא יראה עצמו כפוף לחוק אם למשל יהיה חוק שיחייבו לאכול חזיר". "למשל", הקפיד והוסיף. זו הדוגמא של זיני לדין בלתי חוקי בעליל. אפשר לחשוב שיש משהו רע בלאכול חזיר. משהו לא מוסרי, משהו פסול, מעבר לכך שהוא לא כשר על פי ההלכה. הרי רוב העולם, ורוב הציבור בישראל אוכלים חזיר, לרבות ראש הממשלה שלנו, שאוכל חזיר ושרצים, כידוע לכל. הדוגמא הזו מבטאת את עולמו של זיני, את כפיפותו להלכה. ומחייבת בחינה. השאלה שנשארה פתוחה היא מהו "לאכול חזיר" עבור זיני. מהו הגבול בו הוא לא משרת את החוק, את המדינה, את הדין והמשפט שלה, אלא את אמונתו הדתית ואת ההלכה. ועדת גרוניס לא הוסיפה ושאלה על כך, ובעצם לא עשתה את תפקידה, שהרי זוהי מהות ניגוד העניינים שרובץ כעננה על המינוי של זיני. האם הוא מציית לחוק, או לראש הממשלה, או אולי לרב טאו, ולפרשנות קיצונית של ההלכה. ונשאלה השאלה, האם חוק שיחייב, למשל, התנתקות, כלומר גירוש יהודים מביתם בהתנחלות, הוא "חזיר"? האם יציית לחוק או לפרשנות הלכתית אחרת? האם חוק שקובע את השוויון בין יהודים לערבים הוא "חזיר"? שהרי בהלכה היהודית יש דין שונה ליהודי ולגוי. האם זיני, כראש השב"כ, רואה עצמו כפוף ל"הלכות הריגת גוי", בהלכה, השונות לגמרי מהלכות הריגה של יהודים? האם חוק שיחייב אותו להתנער מהברכה "ברוך שלא עשני אישה" ולכבד את השוויון בין גברים לנשים, הוא "חזיר"? דוד זיני, הוא לא עוד חובש כיפה בתפקיד ציבורי, אלא האיש שאמור לשמור על הדמוקרטיה הישראלית על פי חוק, וצפוי לעמוד במתח בין ציות לבג"צ לבין ציות לממשלה הנשענת על חרדים ומשיחיים. החשש שהעלו רבים וטובים בפני הועדה היה ונותר כי הוא רואה עצמו כפוף לדין אחר, ולמעשה לא רק שהוא לא התנער ממנו, לא הסיר את החשש, אלא אמר במפורש שבעיניו חוקי ההלכה גוברים על החוק. זוהי עמדתם של חרדים ומשיחים רבים, לפיה הדין הישראלי הוא בגדר "ערכאות של גויים". והציות לו הוא בגדר דינא דמלכותא דינא, אבל לא מעבר לכך. כלומר חובת הציות היא שטחית ופורמלית כדי להימנע מנזק אבל לא מהותית, לא ערכית, ולא מחייבת את היהודי המאמין, ברגע של סתירה בין הדינים. לכל אחד יש את החזיר שלו, כמובן, וחובת הציות היא עד לדגל השחור של אי החוקיות בעליל של המעשים הדוקרים את הלב, אולם, כאשר הדוגמא שזיני נותן היא לא דוגמא מוסרית אלא דוגמא הלכתית של דיני כשרות, המדובר באור אדום בוהק. חובתה של ועדת גרוניס היתה לברר את הדברים לעומקם. את היחס לראש הממשלה, את היחס לדברים הנוראים שמיוחסים לאביו, את היחס העמוק לחובה לציית לחוק, לבג"צ, וליועצת המשפטית לממשלה, המבטאת כלפי ראש השב"כ את החוק הישראלי. הועדה נמנעה באופן מפורש מלעשות זאת, וכך מעלה בתפקידה. המסמך שלה הוא מביש עלוב ושטחי. בושה לשופט גרוניס, ועדות נוראה לשפל של מערכת המשפט שלנו, שמורתעת מפוחדת ומתכופפת בפני הפריץ, גם כאשר הוא נאשם בפלילים, שאסור היה לו לגעת במינוי של ראש השב"כ. המינוי של דוד זיני לראשות השב"כ הוא חזיר בהיכל. זה העונש לשב"כ על הכישלון של שבעה באוקטובר. מינוי של אדם שלא מכיר את הארגון, לא עבד בו ולא עבד איתו, וגם לא איש מודיעין, בלי ניסיון וידע במהותה של משטרה חשאית, בהליכים הפליליים, באיזון בין זכויות האדם של אזרחים לבין שמירת הביטחון והדמוקרטיה. איש שיתרונו היחיד עבור ראש הממשלה שהוא בא מבחוץ, ושותף לתפיסת עולם פוליטית משיחית של חלקים בממשלה. ועדת גרוניס הקפידה והדגישה שהיא עוסקת רק ב"טוהר המידות" ובכך השאירה לבג"צ את השאלות הנוספות שעולות, הנוגעות להתאמה לתפקיד, לאופי המעורבות של ראש הממשלה, ולמשמעות שיש ליחס לכך שראש הממשלה הזה הוא "שור מועד", בעולמו של זיני, כלומר מי שעתיד לבקש מראש השב"כ לעשות שימוש בסמכויותיו לא לטובת הממלכה אלא לטובתו האישית של נתניהו. ניתן רק לקוות ולצפות שבית המשפט העליון יעשה את תפקידו ויבחן את המינוי, כן, גם לאור העובדה שעילת חוסר הסבירות הקיצוני עדיין איתנו. המינוי של זיני הוא מינוי לא סביר באופן קיצוני, נגוע הן בתהליך והן במהות, טבול באינטרס זר של הממנה, ומסוכן לבטחון ישראל. #ועדת_גרוניס #שבכ #דודזיני #אמון

נתבקשתי להציע את עמדתי ודעתי לועדה לבחינת מעמדה ואופן הפעלתה של תחנת גלי צה"ל, וזאת בלוח זמנים קצר. בעיקר התבקשתי להביע את עמדתי בכל הנוגע למודל ההפעלה הראוי לגלי צה"ל, התכנים שראוי שישודרו בתחנת רדיו צבאית והשפעות תחנות גלי צה"ל וגלגל"צ על שוק הרדיו בכלל. להלן עמדתי בקליפת אגוז:  1.       בחברה חופשית, דמוקרטית ופלורליסטית, הנהנית מחופש העיתונות והתקשורת, ובה פועלים כלי תקשורת רבים ומגוונים, אין ככלל מקום לתחנת שידור צבאית שמשדרת אקטואליה ותכנים לציבור הרחב, ומעסיקה חיילים כעיתונאים, שתפקידם לבקר את מוסדות המדינה בכלל ואת השלטון בפרט. בעבר אכן התבטאתי ברוח זו והייתי שותף לקריאה לסגור את גלי צה"ל או לשנות את אופי פעולתה באופן משמעותי.   2.       בישראל התפתחה מסורת ייחודית ויוצאת דופן בעולם כולו. זאת על רקע התנאים בהקמתה של התחנה, על רקע מיעוט כלי תקשורת מקצועיים חופשיים ועצמאיים, ובעיקר בזכות האנשים שעיצבו את פניה של התחנה, עמדו בראשה וניהלו אותה במשך שנים. על פי המסורת הזו, גלי צה"ל היא תחנת שידור ציבורית המחוייבת לאתיקה למקצועיות ולעבודה עיתונאית ותקשורתית ברמה הגבוהה ביותר, במגוון תחומים, ז'אנרים, נושאים ורבדים, לרבות אקטואליה, ידע, מוזיקה, בידור, מורשת, ומתן מענה לצרכים של ציבור רחב, הרבה מעבר לקהל החיילים וחיילי המילואים. הציבור הישראלי כולו נהנה מהשירות האיכותי של תקשורת מגוונת, מקצועית ואתית.     3.       בגלי צה"ל מועסקים עיתונאים ואנשי מקצוע מעולים והתחנה זוכה לאמון רב של ציבור המאזינים, לשיעורי האזנה גבוהים באופן מסורתי, והיא מצמיחה דורות של עיתונאים איכותיים שממשיכים לפעול בהמשך דרכם בתקשורת החופשית והעצמאית. במובן הזה, מדובר בבית הספר לתקשורת החשוב בישראל, וכמי שלימד בו בעבר שיעורים על אתיקה עיתונאית, אני מוקיר את האיכות של ההכשרה המקצועית הגבוהה המתקיימת בתחנה.   4.       אין ספק שנוכח השינויים בחברה הישראלית, בטכנולוגיה של השידורים, בדרך ההפצה והצריכה של תכני אודיו, במקומם של הפודקסטים ושל ענקיות הטכנולוגיה הזרות, יש מקום לחשיבה מחודשת צופה פני עתיד, על מתכונת הפעולה, מודל ההפעלה, התכנים והניהול של התחנות. מדובר בדיון ובתהליך מקצועי, שצריך להתבצע במנותק מהממשלה או שר התקשורת, שהם פוליטיקאים, להם אינטרסים ברורים, ולא ראוי שיתבצע על ידי ועדה שמונתה אך ורק על ידי הממשלה.     5.       על רקע זה, דעתי המקצועית היא שבימים אלה של דיונים ציבוריים ערים וסוערים בנושאי הליבה של הישראליות, הציונות, הדמוקרטיה, המורשת והאזרחות, יש לתחנה תפקיד ציבורי חשוב להמשיך ולקיים, ואסור לממשלה, או לועדה מטעמה, לקבל הכרעות שיפגעו וישנו את אופיה של התחנה או חלילה יצרו את צעדיה ויקטינו את החופש העיתונאי ואת העצמאות המערכתית ממנה היא נהנית היום.   6.       אני ממליץ ומציע לועדה לקבוע בדו"ח המסכם את החשיבות שיש בתחנות גלי צה"ל כשידור ציבורי איכותי חופשי מלחצים ועצמאי בפעילותו המקצועית, ולצד זה להמליץ לתחנה לבצע בתוכה, בעזרת כוחות מקצועיים בלתי תלויים בממשלה, שלא מונו על ידה, הליך אסטרטגי מעמיק על עתידה של התחנה, על מודל ההפעלה שלה, תכני השידור בעתיד, נוכח השינויים בטכנולוגיה ובשוק השידורים הישראלי, וזאת בשיתוף פעולה עם תאגיד השידור הישראלי, שהוא הבית של השידור הציבורי הישראלי, ולדעתי צריך בעתיד לקלוט גם את תחנות השידור הקיימות של גלי צה"ל. הריני לאשר כי אין לי עניין אישי בתחנת גלי צה"ל, ובעתידה של התחנה ונייר עמדה זה משקף אך ורק את עמדתי המקצועית על סמך ההיכרות הידע והניסיון שלי, בין היתר כמרצה וחוקר תקשורת, היועץ המשפטי של הרשות השנייה, חבר מליאה ויו"ר ועדת האתיקה של רשות השידור, ושותף לכתיבה של הקוד האתי של גלי צה"ל.

חשוב אבל לא מספיק להפגין, למחות, לשבות ולהתלונן על הממשלה הנוראית, צריך להציע גם תקווה ותיקון, אז הנה הצעה בסיסית ל 10 דיברות שישראלים רבים יכולים להתחבר אליה: 1. תיקון: מדינת ישראל חייבת תיקון עמוק. לא פלסטר. החלפת הממשלה באופוזיציה הנוכחית לא תספיק. 2. כולם הביתה: כל הצמרת שהביאה את ישראל למצב הנוכחי, נדרשת לקחת אחריות ולפנות את הזירה. זה יכול להיות הדרגתי כדי לאפשר את העברת הסמכויות והתפקידים, אבל גורף. כל השרים, כל חברי הכנסת, מנכ"לים, פקידים בדרגות מנכ"ל, כל אלופי צה"ל ב 7 באוקטובר, כל הצמרת הפוליטית, בטחונית, פקידותית, צריכה לעזוב, מקסימום תוך שנתיים, שזה 4 שנים אחרי האסון. כולם! כל אחד ואחת מהם צריכים להודיע עכשיו, מתי הם עוזבים את התפקיד, והם לא מעמידים עצמם לבחירה נוספת. נכשלתם. 3. בחירות: תוך שנתיים תהיה לנו מערכת בחירות חדשה שבה יכולים להתמודד רק מי שלא היה בכנסת ב 7/10. שידוד מערכות. המטרה: נציגים חדשים, מנהיגים חדשים, כנסת חדשה שתשנה את שיטת הממשל בישראל. 4. חוקה: בכנסת החדשה תקבע חוקה, שתבטיח את ערכיה של מדינת ישראל, כמדינת היהודים, מדינה דמוקרטית, מחוייבת לשלטון החוק ולזכויות האדם, עם איזונים ובלמים בין הרשויות, תובטח עצמאות הכנסת ומערכת המשפט, מול הממשלה, ויעוגנו תפקידיהם של גופי הבטחון ושומרי הסף כמו הנגיד, היועמ"ש, מבקר המדינה, הרמטכ"ל, המפכ"ל, ראשי השב"כ והמוסד. 5. חירות: תובטח הפרדת הדת מהמדינה. אנחנו לא איראן. המדינה לא תתערב באמונות הדתיות והפרטיות של אזרחיה, שיובטח להם חופש דת מלא. 6. שוויון: השוויון בנטל יקבע בחוקה. לא תהיה אפליה בין דם לדם וכל אזרח שרוצה לחיות כאן להשפיע ולעצב את גורלו, ישא בנטל של שירות צבאי או לאומי, ללא יוצא מהכלל. 7. דמוקרטיה: כללי ההכרעה בסוגיות שנויות במחלוקת לא יהיו ברוב קטן, מקרי, או בלחץ קואליציוני, אלא ברוב גדול של 70% שמבוסס על הכרעה מצפונית אישית ואחריות אישית של כל מי ששותף להחלטה. המשמעות היא שנדרש להגיע להסכמות של ממש, לא בכיפוף ידיים, משמעת קואליציונית או ציות למנהיג. כך גם בהחלטות על ביטול חוקים בבית המשפט החוקתי. 8. ייצוג: שיטת הבחירות תשתנה, תגדיל את הייצוג של נבחרים אזוריים ואת הקשר בין הבוחר לנציגו. השיטה תעוגן בחוקה. 9. נשים: לא תתאפשר הדרה של נשים שהם 50% מהאזרחים. לא תהיה מפלגה שמדירה נשים. 10. הגבלת קדנציות: לא תהיה קדנציה לכל החיים, אלא תקופה מוגבלת של שירות של הציבור. בממשלה, בכנסת, בבית המשפט העליון. זה הבסיס שאני מציע. אשמח לשמוע הצעות נוספות. חייבים לעסוק לא רק בכאב שנובע מהמצב הנוכחי, אלא גם ביום שאחרי, בתקווה, בשינוי. #תקווה #תיקון

בשנים האחרונות, המשבר האמון הפך לנושא בוער עבור עסקים ותאגידים ברחבי העולם. המשבר החברתי והארגוני המלווה את המציאות הפוליטית והחברתית בישראל ובעולם, מגלה עד כמה קריטי האמון לשגשוגן של חברות, לעמידותן בפני משברים, ולהצלחתן לאורך זמן. על רקע זה, הקמנו את "מרכז האמון"  – גוף ייעוצי, מחקרי, והדרכתי המתמחה בבניית אמון בתוך ארגונים ומול הקהל הרחב. המרכז נועד לספק למנהלים, מנהיגים, ולמוסדות את הכלים וההדרכות הדרושים כדי להתמודד עם אתגרי חוסר האמון, לייצר חיבורים עמוקים יותר בין העובדים, הלקוחות, והשותפים העסקיים, ולשפר את תפקודם העסקי והכלכלי. במאמר זה נסקור את התפקיד המרכזי שממלא האמון בהצלחת תאגידים, את השירותים שמציע המרכז, ואת התרומה האפשרית שלו לשיפור רווחיות, שביעות רצון לקוחות, ושיתוף פעולה עם ספקים ומשקיעים. אמון כבסיס לשגשוג ארגוני אמון הוא לא רק מושג ערכי – הוא מרכיב קריטי בניהול מוצלח של ארגונים. בסביבה העסקית של היום, שמאופיינת בחוסר וודאות, תחרות עזה, ושינויים טכנולוגיים מהירים, תאגידים מוצאים את עצמם נדרשים לעמוד בפני אתגרים מורכבים יותר ויותר. אחד הכלים האפקטיביים ביותר לניהול ולתפעול תאגידים בצורה מוצלחת הוא פיתוח אמון. כשעובדים סומכים על ההנהלה, הם מתפקדים טוב יותר, מביעים שביעות רצון, ונשארים נאמנים לאורך זמן. מחקרים מראים כי ארגונים שהצליחו לבנות סביבה מבוססת אמון מדווחים על שיעורי שימור עובדים גבוהים יותר, תפוקה משופרת, ופחות שחיקה. עובדים המאמינים בכנותם של המנהיגים שלהם, פועלים בצורה מחויבת יותר, מפגינים נאמנות לארגון, ונשארים בו לטווח הארוך. אמון כלפי לקוחות וספקים – יתרון תחרותי משמעותי מעבר לשימור עובדים, תאגידים שמצליחים לבנות אמון עם לקוחותיהם זוכים לא רק בנאמנות אלא גם להמלצות חיוביות והפצת הבשורה מפה לאוזן. במציאות שבה הלקוחות מוצפים במידע ובאפשרויות רכישה בלתי מוגבלות, לקוחות סומכים על חברות שמפגינות שקיפות, כנות, והוגנות. חברות שמבינות את כוחו של אמון מצליחות לבנות מערכות יחסים יציבות וארוכות טווח עם לקוחותיהם, מה שמאפשר להן להתחרות בצורה טובה יותר בשוק. באופן דומה, האמון בין ספקים לתאגידים חשוב ביותר. כאשר ספקים סומכים על החברה איתה הם עובדים, הם נוטים לשתף פעולה בצורה חלקה יותר, להציע תנאים טובים יותר, ולהיות גמישים בשעת משבר. הבניית מערכות יחסים מבוססות אמון עם הספקים לא רק משפרת את ביצועי הארגון אלא גם מעניקה לו יתרון תחרותי רב משמעות בשוק. משקיעים ובעלי מניות – אמון הוא הבסיס לצמיחה יציבה כאשר מדובר במשקיעים ובעלי מניות, אמון הוא המפתח להבטחת ההשקעות ארוכות הטווח. משקיעים פונים לחברות שמספקות שקיפות פיננסית ומוסדית, ושמקיימות מדיניות ניהולית יציבה והוגנת. תאגידים שמצליחים לבנות אמון עם המשקיעים מצליחים לגייס הון בקלות רבה יותר, לשמר קשרים אסטרטגיים עם בעלי עניין, ולהימנע מזעזועים פיננסיים העלולים לפגוע באמינותם. מרכז האמון: איך אנחנו יכולים לעזור? היכולת של עסקים לשפר את האמון הפנימי והחיצוני דורשת אסטרטגיות מותאמות וכלים יישומיים. כאן נכנס לתמונה מרכז האמון , שמציע ייעוץ אסטרטגי, הדרכות, וסדנאות מקצועיות במטרה לבנות, לחזק, ולשמר אמון בארגון ובסביבתו. המרכז פותח פתרונות מעשיים למנהלים ולארגונים בהתבסס על מחקרים אקדמיים ומעשיים בתחום האמון, ומספק שירותים במספר תחומים עיקריים: ייעוץ אסטרטגי למנהלים : אנו מפתחים תוכניות ייעוץ מותאמות אישית לבניית אמון בתאגידים, תוך שימת דגש על תקשורת פנים-ארגונית, ניהול משברים, ופתרון קונפליקטים. סדנאות מעשיות : המרכז מציע סדנאות לבניית אמון בתוך הארגון ומחוצה לו, המותאמות לצרכים הספציפיים של העסק, ומסייעות לחברות לחזק את היחסים בין ההנהלה, העובדים, והלקוחות. הרצאות מקצועיות : הרצאות מותאמות על חשיבות האמון, כולל הצגת מחקרים חדשים ותובנות רלוונטיות לעולם העסקי המודרני. מחקר יישומי : אנו מבצעים מחקרים מעמיקים על מצב האמון בחברה ובתאגידים, ומספקים תובנות שיכולות לשמש כלי אסטרטגי לשיפור תפקוד הארגון. איך האמון תורם לרווחיות? אמון מניע רווחיות בדרכים רבות. ראשית, הוא משפר את שיתוף הפעולה הפנים-ארגוני, מה שמוביל ליעילות תפעולית גבוהה יותר. שנית, הוא מגביר את שביעות רצון הלקוחות, ומאפשר לחברות להתרחב תוך שמירה על נאמנות לקוחותיהן. לבסוף, הוא מבסס יחסים יציבים עם ספקים ומשקיעים, המאפשרים לארגון ליהנות ממימון נוח יותר ויתרונות כלכליים בשוק תחרותי. סיכום בניית אמון איננה משימה חד-פעמית אלא תהליך מתמשך, שיש להשקיע בו זמן ומשאבים. בעידן בו אמון הפך למשאב נדיר, ארגונים ותאגידים שמצליחים לבנות מערכות יחסים מבוססות אמון ימצאו עצמם מצליחים לשרוד ולשגשג. מרכז האמון  כאן כדי לעזור לכם להוביל את הארגון שלכם לעבר הצלחה כלכלית ובין-אישית, באמצעות כלים ופתרונות מותאמים אישית לבניית אמון. #אמון #ארגונים #מנהיגות #ייעוץאסטרטגי #מחקר #סדנאות #הצלחהארגונית

משטרה אלימה ופוליטית היא סופה של החברה הישראלית החופשית. כמובן שמשטרה כזו לא יכולה לזכות באמון הציבור. פגיעה של משטרה, של שוטרים, של נציגי הסמכות והחוק באזרחים על רקע פוליטי היא כמו פגיעה מינית של הורים בילדים שלהם. זו לא רק עצם הפגיעה, אלא השימוש לרעה בסמכות, השבירה הנוראה של האמון והביטחון שאלה הם האנשים ששומרים עלינו, שמבטיחים את הביטחון הסדר והשלום שלנו. זוהי הפרת האמון הקשה ביותר שאפשר לתאר במדינה. לא עוד "משבר האמון" עליו אנו מדברים וכותבים כאן כבר כמה שנים, אלא עלייה של מדרגה. השלטון שלנו, שנועד להבטיח את חיינו את עתידנו, פועל נגדנו באלימות, פוגע בנו בגוף ובנפש. לא רק חוסר אמון ביכולת שלהם לעשות טוב, אלא הבנה נוראה שהכוונות שלהם הם רעות. פוגעניות, נועדות לשרת מטרות אחרות, אינטרסים אישיים ופוליטיים של אחרים, על חשבון הרווחה, הבטחון, הבריאות, והשלום שלנו ושל הילדים שלנו. זה משבר נורא שמשמעותו התפוררות הרעיון של שלטון החוק, של כיבוד הסמכות החוקית. אם הם פועלים נגד החוק, באופן לא שוויוני, לא הוגן, לא לטובתנו, נשמטת הקרקע מתחת להיגיון של הציות לחוק, והחיים כאן ביחד בחברה מסודרת, המקפידה על חוק וסדר ועל כבוד האדם וחיי אדם. שכרון הכוח הרגעי של בן גביר ושל מפקדים עלובים במשטרה, שפתאום קיבלו דרגות בכירות יותר, כוח וסמכות רחבים יותר, יהפוך מהר מאוד לאנרכיה. הם חושבים אולי שהם פועלים רק כדי לקדם את עצמם במשטרה, אבל הם הורסים את הארגון בו הם פועלים, מנסרים את הענף עליו הם יושבים. ברור ששוטרים הגונים לא יוכלו להמשיך כך. או שהם יצאו בגלוי נגד הפוליטיזציה והאלימות של חבריהם, או שיעזבו, או שפשוט יתחילו לפעול להגנת האזרחים. זוהי לא רק אנרכיה, אלא מלחמת אזרחים ברחובות. זה הרגע לעצור. להעביר מיד את בן גביר מתפקידו, להדיח את המפכ"ל הפוליטי הסמרטוט, ולהתחיל תהליך של תחקיר ותיקון עמוק של משטרת ישראל. המשטרה חייבת להיות נאמנה אך ורק לשלטון החוק, ולהחיל אותו באופן שווה מקצועי ונטול פניות. את התהליך הזה חייבת לעשות ממשלת ישראל, וחייבת לעשות כנסת ישראל, אך בהעדר יכולת שלהם לעשות זאת, זוהי חובתה של היועצת המשפטית לממשלה, של בג"צ, של ראשי מערכת הביטחון השפויים שעדיין איתנו ושלנו האזרחים. בלי משטרה מקצועית, הגונה, שאמונה על ערכי כבוד האדם וחירותו, אין לנו פה מדינה. בלי אמון הציבור במשטרה, בלי שוויון בפני החוק, אין חוק, אין דין ואין דיין, איש את רעהו חיים בלעו. ( משנה אבות ג ב) אז השאלות הן מה באמת מתרחש במשטרת ישראל? והאם ניתן עוד לחדש את האמון בין הציבור הישראלי למשטרה? איך הארגון החשוב הזה, שאחראי על שלטון החוק ואכיפת החוק והסדר במדינה הפך להיות סוכן של אנרכיה, ותורם לאלימות, לכאוס, ולהתפוררות של החברה הישראלית? צריך להבין ולדעת: העובדה שבן גביר מונה להיות שר בטחון לאומי, ואחראי על המשטרה לא יכולה כשלעצמה להסביר את התופעה. ברור שהוא הגורם המיידי, והוא שפועל באופן נמרץ ונחוש להפוך את המשטרה למיליציה פוליטית שמשרתת אותו, אבל כל מי שמכיר קצת את המשטרה, את המבנה שלה, את כוח האדם שנמצא בה ואת ההיסטוריה שלה עומד נדהם מול הקריסה של הארגון הזה, אל מול הלחץ הפוליטי של השר העלוב ואנשיו. הארגון ידע גם בעבר מאבקים בין שרים לבין מפכ"לים, ובין לחצים פוליטיים לעבודה מקצועית. אני בעצמי, כאשר הייתי יועץ צעיר לשר המשטרה, שהפך לשר הראשון לבטחון פנים, משה שחל, הייתי עד מקרוב למאבקים בין השר שחל, לבין המפכ"ל אז, יעקב טרנר. מאוחר יותר היו קרבות דומים עם רפי פלד, שהחליף את טרנר כמפכ"ל. מעולם לא היתה הרמוניה בין שר למפכ"ל. אבל מעולם לא חשבנו שהארגון כולו, החל מהעומד בראשו, יקרסו באופן כה מחפיר ועלוב, מול הפעלתנות והתזזתיות של עבריין כמו בן גביר, שהועמד בראשו. משטרת ישראל היא אחד הארגונים הגדולים והחזקים במדינה. במשטרת ישראל משמשים עשרות אלפי אנשים, כ 35,000 איש, ביניהם מפקדים מקצועיים ואיכותיים. רבים מהם אקדמאים, משפטנים, בתפקידי מפתח באגפי כוח אדם, חקירות, פיקוד וניהול, שלא לדבר על היעוץ המשפטי והתביעות, המשמעת והביקורת. לארגון יש מורשת, כללים, נהלים, דפוסי עבודה מקצועיים, מסורות של שנים, אנשי הדרכה מעולים, ועוד ועוד. איך יכול להיות, שואל את עצמו כל אזרח במדינה, שהארגון הזה, הממונה על אכיפת החוק והסדר, על שלטון החוק, שעובד בצמידות לפרקליטות המדינה, לבתי המשפט, ויודע לבצע חקירות, וגם מבצעים מרשימים מול טרור ומול הפשיעה, קורס ומתפורר באופן כה מחפיר, מול פוליטיקאי קטן ושורה של עוזרים מגוחכים, שתופסים כמה משרדים במשרד לבטחון לאומי בירושלים. איך זה יכול להיות? איפה אתם שוטרי ישראל? מפקדים בכירים ומנוסים? איפה היועץ המשפטי למשטרה? אנשי היעוץ המשפטי, התביעות, משאבי אנוש, משמעת, בית הדין למשמעת? הביקורת? החקירות והמודיעין? ההדרכה? איך יכול להיות שמשטרת ישראל הפכה להיות סוכן של אלימות וכאוס ברחובות, לא מסוגלת למלא את תפקידה מול השתוללות של אנשי ימין בפריצה לבסיסי צה"ל, או לכפרים ערבים ביהודה ושומרון, ומטרידה באופן עקבי מפגינים שלווים, מפריעה להפגנות, עוצרת מפגינים, משתמשת באלימות קשה מול אזרחים נורמטיביים, מחלקי פלייארים בבתי כנסת. איך הופך ארגון מקצועי לארגון פוליטי? מה המשמעות של הביטוי "המשטרה נפלה"? איך המשטרה יכולה ליפול, כאשר תפקידה הוא אכיפת חוק וציות לחוק? אז נכון, אפשר להבין שיש כמה בכירים פחדנים ועלובים שהפכו לעושי דברו של שר עבריין ופוליטי, אבל איפה כל השאר? מדובר בפקודות בלתי חוקיות בעליל, במיוחד שהן מגיעות מהשר, שאין לו סמכות כלפי אף שוטר. נכון גם שיש שוטרים רבים שבהשקפת העולם שלהם הם תומכים בגישות סמכותניות, נוטים לשימוש בכוח, ואפילו לגזענות. יש ביניהם גם בעלי רגשות קיפוח, ותחושות קשות כלפי האליטה החילונית האשכנזית. כל זה היה תמיד. נראה שבאוירה הנוכחית, השד העדתי, הדתי, והרגשות האלימים של חלק מהשוטרים יוצאים מהבקבוק, מקבלים לגיטימציה ואפילו עידוד בקרב חלקים מהפיקוד. כל זה חותר תחת אמון הציבור במשטרה ובשוטרים, שנתפסים יותר כמליציה, אולי אפילו כעבריינים, ולא כמשרתי ציבור האחראים על החוק הסדר והגנת האזרח. מה ניתן וצריך לעשות? עדיין לא מאוחר להתעורר שם במשטרת ישראל. ואם זה לא קורה למעלה, אצל המפכ"ל והניצבים החדשים, זה יכול להתרחש גם במקומות אחרים בארגון הגדול הזה. יש מספיק כלים לשוטרים טובים ומקצועיים לעצור את ההתפוררות והקריסה של הארגון. אפשר להעזר בפרקליטות, ביעוץ המשפטי לממשלה, בבתי המשפט, בחברים אחרים בארגון. להתייעץ, לעצור, לאכוף את הכללים הפנימיים, הנוגעים להליכי קידום, נוהלי פיזור הפגנות, חקירות, מעצרים. לקיים הוראות והנחיות של בית המשפט, ולעצור את המעטים ששועטים יחד עם שר לכיוון הרסני לארגון ולמדינה. הדרך היחידה לחדש את אמון הציבור במשטרה הוא שהציבור הרחב יבין את המשבר הפנימי שהיא מצויה בו, וירגיש שיש שוטרים רבים שעדיין שואפים למלא את תפקידם כהלכה. מפקדים בכירים ואנשי מפתח בארגון חייבים להתבטא וגם לפעול כדי למלא את תפקידם על פי חוק, לשמור על הסדר הציבורי, להאבק בפשיעה, וגם בשוטרים העבריינים שגוררים אותה לאבדון. בטווח הארוך יותר המשטרה חייבת לעבור תהליך של תיקון משמעותי. לא מספיק יהיה להחליף את השר, את המפכ"ל וחלק מהבכירים העבריינים, אלא לשנות באופן יותר עמוק את התרבות הארגונית של המשטרה, את הערכים, את הבסיס החולה של שימוש לא ראוי בכוח כלפי אזרחים, ואלימות השוטרים. משטרת ישראל צריכה לעבור מהפך של הכרה בערכים של כבוד האדם, שוויון זכויות, חופש ביטוי, והצורך באמון הציבור כמרכיב יסוד ביכולתה לפעול ולמלא את תפקידה בחברה. בטווח הארוך צריך לשנות את המבנה של משטרת ישראל, יש צורך לפרק את משטרת ישראל הארצית. ליצור משטרה מקומית/אזורית לכל מחוז או אשכול. להשאיר משטרה פדראלית מצומצמת יותר לנושאי שחיתות ארציים, יחידה למלחמה בטרור, מג"ב ומשטרת תנועה. המשטרה המקומית היא שתהיה אחראית על הסדר הציבורי והעבריינות המקומית בתחנות המקומיות והאזוריות לפי הציביון המקומי. #משטרה #משטרת_ישראל #אמון #אמון_הציבור #משבר_אמון

מדינת ישראל במשבר עמוק. אמון הציבור באמצעי התקשורת נמצא בשפל המדרגה. גם בחברה שסובלת מירידה מתמשכת בהון החברתי ובאמון הציבור במוסדותיה, בולט לרעה המקום של התקשורת, שהיא מוסד ציבורי חיוני. לפעמים נדמה שהציבור פשוט הפסיק להאמין ולקבל את הדברים שנמסרים לו על ידי העיתונות וגופי השידור המרכזיים. למעשה, נראה שגם גופי התקשורת עצמם ויתרו על תפקידם לתווך את המציאות, להציג אותה בפני הצופים והקוראים, להביא לציבור את המידע האמין החשוב והמעניין, לחשוף עוולות ולבקר את השלטון. הם עסוקים בעיקר בהישרדות כלכלית וארגונית, במשיכת הקהל לצפייה, כלומר ברייטינג, ובפריטה על רגשות הצופים. דוגמאות לכך אפשר לראות בסיקור הרגשי של אירועים גדולים כמו הקיטוב ומהפכה המשטרית, המלחמה, הטרור, מגפת הקורונה – אך הדבר מתרחש גם בסיקור של נושאים אחרים כמו כלכלה, חברה, תרבות ופוליטיקה.   עד העשורים האחרונים ניתן היה לייחס חלק מהטינה וחוסר האמון בתקשורת לנתק של אנשי התקשורת מהלכי הרוח בציבור הרחב. התקשורת המסורתית בעיקר שיקפה וייצגה את ההגמוניה והאליטות הישנות של ישראל, אליטות כלכליות חברתיות ופוליטיות, וחסרו בה מגוון דעות וייצוגים של נשים, דתיים, חרדים, ערבים, מתנחלים, תושבי הפריפריה החברתית והכלכלית, רבים מהם תומכים במה שנחשב אצלנו כגוש הימין או ישראל השנייה. התקשורת נחשבה והוצגה כ"שמאלנית" והוקעה כאליטיסטית ומנוכרת.   באופן מפתיע, הגיוון הניכר בדעותיהם וברקע של העיתונאים החשופים והבולטים, כמו גם העלייה במספרם של אמצעי התקשורת, לא הביא לעלייה דומה באמון הציבור כלפי התקשורת, אלא להפך – כמעט מכל סקר בנושא עולה כי אמון הציבור בתקשורת נמצא כעת בשפל היסטורי ומדאיג.   אולם, בעקבות שינוי פניה של החברה הישראלית ושל הפוליטיקה, חדרו לתקשורת בשנים האחרונות, עיתונאים מכל הזהויות והשבטים הישראלים, ותפסו עמדות בולטות. היום ניתן היום לראות בתקשורת הישראלית, במגוון הערוצים והבמות, נשים רבות, יוצאי עדות המזרח, דתיים, חרדים ועולים או בני עולים מחבר העמים לשעבר ומאתיופיה. נוכחות משמעותית יש לשורה ארוכה של עיתונאים חובשי כיפה, בעלי עמדות ימניות ברורות, ולנציגים בולטים של תומכי הקואליציה והממשלה של הימין.   אלא שבאופן מפתיע כאמור, השינוי הזה, הגיוון הניכר בדעותיהם וברקע של העיתונאים החשופים והבולטים, והעלייה במספר הבמות והערוצים הבולטים, לא הביא לעלייה דומה באמון הציבור כלפי התקשורת, אלא להפך. לכאורה, הדבר מפתיע ומחייב מחשבה נוספת. כיצד הגיוון, ריבוי נציגים של מיעוטים ופתיחת הדלתות, לא הביאו לאמון המיוחל?   חוסר האמון בתקשורת קשור בחלקו לכך שהיא משמשת מטרה למתקפות מצד גורמים רבי-עוצמה, אבל ניתן לייחס אותו גם לקשיים ולבעיות בהתנהלות המקצועית והאתית של התקשורת עצמה. מבנה הבעלות על התקשורת והתלות של החברות המסחריות האלו בשלטון היא רעה חולה, וכך גם הבעלות הצולבת של אמצעי התקשורת וסבך האינטרסים של המפרסמים הגדולים, המממנים את הענף.   חלק מן המשבר הזו קשור בוודאי לכך שמערכות התקשורת מנסות למשוך את הקהל ולהתחבב עליו, לקלוע לדעתו ורגשותיו ולכן התקשורת מסתפקת בריגוש הצופה, בגירוי ובחנופה במקום למלא את תפקידה כגוף חושף ומבקר, והיא עסוקה בלהביא לכל צופה את העיתונאי שהוא אוהב ואיתו הוא מסכים. העיתונאים מדברים אל הבייס שלהם, ממש כמו פוליטיקאים.   בנוסף, בעולמות הדיגיטליים – הרשתות החברתיות וערוצי המידע הרבים – מוצא לו כל אדם את התוכן שמרגש אותו, ושאיתו הוא נוטה להסכים. אנחנו מסתגרים בתיבות התהודה הפרטיות שלנו, המהדהדת את עמדותינו ואת ההטיות שלנו. המגמה הזו זולגת גם לתקשורת בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות. לכל זהות ערוץ משלה.   כך, בניסיון לתת גם בבמה המרכזית לכל אחד את מה שהוא אוהב, אפשר למצוא בבמות המרכזיות עיתונאים בעלי השקפות שונות, מרקע שונה, עם דעות שונות לגמרי בנוגע למציאות שאותה הם מתווכים.   עד לשנים האחרונות לא היה מקובל שעיתונאים מביעים דעות פוליטיות ואישיות בשידור, ודאי לא בעת דיווח עיתונאי של עוּבדות. העיתונאי נתפס כאיש מקצוע שחובתו לשרת את זכות הציבור לדעת, ולא לעסוק בתעמולה. אולם מאז שעיתונאים מזדהים באופן פומבי, מביעים דעות, ועוסקים לא רק בדיווח אלא גם בשכנוע ובתעמולה, התקבע אצלנו נוהל חדש של "איזון" בין עיתונאים שנחשבים אנשי "שמאל" לאלה שנחשבים אנשי "ימין". האיזון הזה הוא אירוע חדש יחסית. עד לשנים האחרונות לא היה מקובל שעיתונאים מביעים דעות פוליטיות ואישיות בשידור, ודאי לא בעת דיווח עיתונאי של עוּבדות. האיזון שנדרש היה ברמת המערכת, בהעלאה של נושאים וזימון של מרואיינים בעלי השקפות שונות, ולא בין העיתונאים לבין עצמם. אלה נתפשו בדרך כלל כנציגי הציבור כולו, וכמי שמבטאים בדיווח שלהם ניטראליות, היעדר משוא פנים ושאיפה לאובייקטיביות. האתיקה המקצועית הרי מחייבת היעדר פניות והימנעות מאינטרס אישי בעת דיווח חדשות.   התופעה החדשה הזאת, של עיתונאים שהם גם בעלי דעה ומייצגים את המגזר שממנו באו, יצרה מצב מוזר. אמנם יש הרבה יותר עיתונאים, פרשנים ומגישים שהם אנשי ימין מובהקים או תומכי המשטר והממשלה, אבל חלקם רואים זאת כחלק מרכזי מתפקידם "לייצג" את המגזר ולבטא את הדעות והעמדות של הימין, לפעמים מעבר לתפקיד העיתונאי. כך קרה שהטלנו על עיתונאים תפקיד פוליטי ובידורי, למשוך את הקהל שלהם לפלטפורמה. גם עיתונאים וכתבים שפעלו בעבר במערכות באופן מקצועי לחלוטין, בלי צורך בזיהוי פוליטי, מוצאים עצמם היום במשבצת הפוליטית והם החלו לבטא את עמדותיהם באופן מפורש ונחרץ יותר ויותר. תפקידם העיתונאי השתנה.   העיתונאי המגזרי והדעתן החדש, רואה את עצמו קודם כל כנציג של ציבור, מגזר, דעה, אידיאולוגיה, ורק אחר כך כאיש מקצוע המחויב לאמת, ללא אינטרס אישי. כך למשל, העיתונאי החרדי ינסה לייצג ולהסביר את עמדתם של הרבנים שאותם הוא מסקר ולהגן עליה; העיתונאי המתנחל ישקף את עמדותיהם של חבריו המתנחלים; ונציג העדה האתיופית יעשה אותו הדבר בקשר לעדה שאליה הוא משתייך. מספר לא קטן של עיתונאים רואים את תפקידם העיקרי להגן על הממשלה מול המחאה או האופוזיציה, ויש הרואים בהם שופרות של השלטון.   התוצאה היא, שבנושאים רבים שעל סדר היום, אין כמעט עוּבדות מוסכמות ונרטיב משותף של המערכת העיתונאית בכל הקשור לסדר היום ולאמת. קשה להתכנס לתיאור וייצוג אחד של המציאות, כאשר לכל כתב יש את האמת "שלו". ממש כמו בשיח שברשתות החברתיות. אפילו בחברות החדשות בטלוויזיה מתקיים מעין דיווח כפול ו"מאוזן" בין עיתונאי ימין לעיתונאי שמאל. המתכונת הזאת זלגה מסיקור פוליטיקאים, להבעת עמדה ופרשנות, וכיום גם לדיווח העובדתי עצמו.   הדבר מחמיר כאשר עצם ההבחנה הישנה בין עובדות לדעות נשחקה עד דק. כך למשל, הדיווח העיתונאי בשאלה האם החרדים צייתו להנחיות משרד הבריאות בנוגע לריחוק חברתי בימי מגפת הקורונה – האם זו עובדה או דעה? מובן שזה נתון לפרשנות. כתבים שונים ידווחו ממקומות שונים, ידגישו ציות או הפרה, ולפעמים יבטאו גם את דעתם –  האם הייתה התעלמות? למה היא התרחשה והאם היא מוצדקת? עובדה נמהלת בדעה, פרשנות הופכת למציאות. אם בעבר הדיון הציבורי, הערכי והאידיאולוגי, סבב סביב שאלות כמו האם הכיבוש של שטחים ביהודה ושומרון משחית או מוצדק, הרי היום הוויכוח הוא בשאלה העובדתית לכאורה, האם יש כיבוש. הרוב בישראל חושב שלא. הכיבוש אינו קיים. עובדה. כאשר בית הדין בהאג קובע אחרת, הוא מתואר כאנטישמי. בסופו של התהליך אנו מקבלים בליל של דיווחים, וכל צופה יכול לבחור איזה עובדות הוא רואה, לאיזה עיתונאי הוא מקשיב, ומיהו העיתונאי שאותו הוא אוהב לשנוא. עשה לך רב, הפך לעשה לך עיתונאי. פעמים רבות אני מקבל את העיתונאי שלי ישירות ברשת החברתית שלי, מהחברים שלי, ובעצם נמצא בבועה. לפעמים אני מוותר כליל על העיתונאי, שהרי מה מבדיל אותו משאר החברים המצייצים בטוויטר או ברשת החברתית שלי? לכל אחד מקור משלו, לכל עיתונאי אמת משלו, והתוצאה היא שגם לאזרחים אין יותר מציאות אחת שעליה הם יכולים להתווכח.   הדבר מתעצם כאשר גורם תקשורתי מרכזי כמו חברת חדשות, משיק צ'אט כתבים, שבו יכול כל צופה לקבל את העיתונאי שלו, ממש כמו ברשת החברתית, ישירות לווריד, באפליקציה, כמעט בלי תיווך, עריכה או אימות ובדיקה מלאים. המהירות והקשר האישי בין הצרכן לכותב המסר הפכו להיות העיקר, וכאשר ערוץ שלם כמו ערוץ 14, בוחר עמדה אחת אותה הוא מקדם בכל הפלטפורמות.   כאשר כל אדם בוחר לעצמו את הערוץ שלו, את העיתונאי שלו ואת הסיפור שהוא מאמין לו ודוחה את השאר, אנו מגבירים את הפירוד, וחסרים תשתית משותפת של הסכמה על המציאות עצמה.   התוצאה היא שאין אמת, אין סיפור עיתונאי שנבדק ונערך, יש רק בליל של עמדות ודיווחים של כתבים. כל צופה וכל קורא בוחר למי הוא מקשיב, למי הוא מאמין, ומי הוא חושב שהוא "שמאלן" או "המתנחל" "הכתב החרדי" או "דובר של הפרקליטות ובתי המשפט" ולכן אינו ראוי כלל לאמון.   נכון שהתקשורת המסחרית עומדת בפני אתגרים קשים, ונתונה בצבת בין אינטרסים של השלטון לאלה של הבעלים ושל המפרסמים, אולם התפקיד של הכתבים והפרשנים המובילים של חברות החדשות ושל העיתונות המסורתית והמקצועית, הוא תפקיד מפתח בכוחה של התקשורת לשרת את הציבור, לחשוף את הפגמים והעוולות של השלטון ולבקר את בעלי הכוח והשררה השולטים בנו. התפקיד שלהם אינו לייצג את המגזר שממנו הם באים, ולקדם את דעותיהם ועמדותיהם הפוליטיות באמצעות המסך, אלא לעזור לנו להכיר את המציאות, לדווח את האמת, באופן המדויק וההוגן ביותר האפשרי.   לא פלא שהעיתונות מותקפת תדיר כמי שמפיצה "פייק ניוז". כל מה שאינו תואם את האמת שלי, האישית הסובייקטיבית, את הדעה והנרטיב שלי, הופך להיות פייק. הצופה מוחא כף רק לדיווח המאשש את דעותיו, ואינו קשוב כלל לדברים אחרים, להפך, זה רק מרגיז אותו עוד יותר. במציאות הזאת קשה, כמעט בלתי אפשרי, להיות עיתונאי או פרשן מקצועי שגם זוכה לאמון הציבור הרחב. עיתונאים רבים מוותרים על מחנה זה או אחר ומסתפקים בתמיכה של המשוכנעים.   קשה, ואולי בלתי אפשרי, לאחוז גם בתפקיד של נציג מגזר, או בעל דעה ועמדה נחרצת בתקשורת, כמי שבא לתקן עוול של שנים בחוסר ייצוג של המגזר, וגם להיות המוביל בביקורת כלפי שר או ממשלה של אותו מחנה ממש. קשה לצאת נגד המחנה ונגד המקורות של העיתונאי, הבאים פעמים רבות מהמחנה שאותו הוא מסקר באהדה.   ברור שיש חשיבות גם לקשר אישי בין העיתונאי לבין מקורותיו, ובמיוחד לקשרי העיתונות עם שרי הממשלה וראש הממשלה. ביחסים בין מקור לעיתונאי יש גם יחסי תן וקח. לפעמים, קבלת מידע מחייבת זהירות בפרסומו או בפרסום דברים אחרים היכולים לסכן את המשך זרימת המידע. העיתונאי מוצא עצמו משרת את האינטרס של המקור, כדי להמשיך לקבל מידע מעניין. זהו ריקוד מקצועי מורכב.   חשוב שלציבור יהיה אמון מלא בכך שהעיתונאי עושה הכול כדי להביא את הסיפור, ולפרסם אותו במלואו. העיקר הוא הסיפור העיתונאי, המידע המדויק והאינטרס הציבורי. הקשר עם המקורות הוא רק האמצעי. אולם, כאשר הסיפור כבר אינו העיקר ודברים אחרים תופסים את מקומו, למשל האידיאולוגיה הפוליטית, הייצוג המגזרי, היחסים האישיים, או התהילה והכוח של העיתונאי, הציבור נפגע והאמון בעיתונות נשחק ונעלם. עיתונאי שפועל למען מקורותיו, או למען אידיאולוגיה ומחנה פוליטי ומעדיף אותם על האזרח, מועל בתפקידו.   דמוקרטיה זקוקה באופן נואש לתקשורת עצמאית, בלתי תלויה, שנהנית מחופש ביטוי רב, ומאמון ציבורי רחב. חובתה ותפקידה של תקשורת אינו רק לייצג, אלא גם להביא את הסיפור, את העובדות, את המציאות כפי שהיא, ללא כחל ושרק, ככל שרק ניתן.   התקשורת הישראלית זקוקה לכן לשידוד מערכות ולחיזוק של ממש של ההתנהלות המקצועית והאתית שלה. בלעדיהם היא לא תוכל לזכות שוב באמון הציבור ולמלא את תפקידה.

להרוס כדי לבנות מחדש! ישראל נמצאת במשבר הקשה ביותר בתולדותיה. המשבר הוא איום קיומי חיצוני ופנימי על קיומה של המדינה. אם לא נתמודד ונפתור אותו לא נוכל להתקיים כאן כמדינה וכחברה, אולי גם כפרטים. האיום הקיומי הוא גם חיצוני, ונובע מהתחזקותם של אויבנו הרבים, אולם בעיקרו הוא משבר פנימי שגורם להתפוררות וחולשה של החברה הישראלית וכתוצאה מכך גם של מדינת ישראל, והופך אותו למטרה אפשרית להשמדה של אויביה. הפתרון היחיד הוא שינוי דרמטי במשטר ובדרך שבה אנו מנהלים כאן את חיינו. אנו מציעים להרוס את המבנה הקיים, שכבר לא מתפקד וצפוי לקרוס לנו על הראש, ולהקים מבנה חדש. יציב. בטוח. שיעבוד בשבילנו. ממש כמו בינוי פינוי של בית מתפורר. יחד נקים כאן חומה חדשה שתגן עלינו כעם, ותגן על החירות שלנו כפרטים. להיות עם חופשי בארצנו. המצב הקיים – ולמה חייבים להרוס אותו עד יסוד! האיום החיצוני הוא ברור ומוכר:  השילוב של חמאס וג'יהאד איסלמי בעזה ובגדה המערבית, עם חיזבאללה בלבנון, החותים בתימן, סוריה של אסד, המשטר האיסלמי באירן, והתמיכה של דיקטטורים כמו ארדואן בתורכיה, פוטין ברוסיה, ואפילו המשטר בסין, וההתעצמות הצבאית שלהם, מהווים איום קיומי, צבאי, מדיני וכלכלי על המדינה, ומביאים גם להתחזקות האנטישמיות ברחבי העולם כולו, שמסכנת גם את עצם הקיום היהודי. ניתן היה לעמוד מול האיום המשמעותי הזה ולהאבק בו, אם היינו חברה מלוכדת, מגוייסת, משרתת, עם אמון גבוה בשלטון, ועם הסכמה לאומית על מטרותיו של המאבק, ועל היעדים והמטרות של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל. אולם מדינת ישראל היא ההפך מכך. אנחנו חברה מתפוררת, מפורקת לזהויות שונות, שחסרה בה הסכמה מינימלית על אופיה של המדינה, גבולותיה הרצויים, שיטת המשטר בה, ערכיה והאידיאולוגיה שלה. כפי שתוארה היטב בנאום השבטים המפורסם של הנשיא לשעבר רובי ריבלין, ישראל מורכבת היום ממספר זהויות, כאשר לכל אחד מהם חזון אחר ונפרד למדינת ישראל. ריבלין כינה את הזהויות שבטים והם פועלים בדרך כלל אחד נגד השני, במשחק סכום אפס על אופיה של המדינה, ועל משאביה. ציבור חרדי גדול, שבחלקו אינו עובד, אינו משרת, מדיר נשים, וחיי בחלקו על חשבון כספי ציבור ותמיכות, מבקש לקיים כאן מדינת הלכה, ולהמשיך לקיים את הפריווילגיות המיוחדות של בניו. מדובר בכמעט 2 מיליון איש, המיוצגים היום בכנסת באמצעות כ 20 חברי כנסת. ילדיו לומדים במסגרות נפרדות של החינוך החרדי. ציבור ערבי פלסטיני גדול, שבנותיו משתתפות מעט בשוק העבודה, וגם הוא לא משרת בצבא, נאמן ברובו למסורות איסלמיות, מרגיש שייכות חלקית לקולקטיב הישראלי, מתנגד לציונות, מזדהה בחלקו עם העם הפלסטיני המקיף אותנו, וחולם על מדינת כל אזרחיה. גם כאן מדובר בכ 2 מיליון איש, המיוצגים בדרך כלל באופן חלקי בלבד בכנסת, בכ 10-15 נציגים. ילדיו לומדים במסגרות נפרדות של החינוך הערבי. מגזר דתי - לאומי שמרני ומסורתי גדול, מתגורר בחלקו בשטחי יהודה ושומרון, ובחלקו האחר, מזרחי מהפריפריה, מוכן לקיים משטר סמכותני של עליונות יהודית. זה השבט שביקש לעשות הפיכה משטרית, ולשנות את אופיה הדמוקרטי של ישראל, כדי לחזק את אופיה היהודי סמכותני. גם שבט זה מונה כ 2 מיליון אזרחים, אולי אפילו יותר, והם מיוצגים בכנסת באמצעות מפלגות עוצמה יהודית, הציונות הדתית וחלקים בליכוד. ילדיו לומדים ברובם במסגרות הנפרדות של החינוך הממלכתי דתי. זהות כללית זה הציבור הממלכתי, הציוני, החילוני באורח חייו, המתגורר ברובו במרכז הארץ, זה הציבור העובד, המשרת בצבא, המבקש לקיים כאן מדינה יהודית דמוקרטית נאורה, ברוח מגילת העצמאות. זה הציבור המחויב לערכים ליברלים וגלובליים שיצא לרחובות בעת ההפיכה המשטרית, והוא מהווה מיעוט של כ 3-4 מיליון איש. אמנם מיעוט אבל עדיין השבט הגדול ביותר, הנאמן לרוחה הממלכתי והחילוני של הציונות. הציבור הזה מרגיש כי הפך מרוב הגמוני למיעוט וכי המדינה נלקחה, שלא לומר נחטפה, על ידי שבטים האחרים, שחברו יחד לשנות את אופיה של המדינה. לכל אחת מהזהויות, אורח חיים נפרד, לחלקם שפה נפרדת (אידיש, ערבית או עברית), מסגרות חינוך נפרדות, וערים נפרדות בהם הם חיים (כפרים ערבים, ערים חרדיות, התנחלות ועיירות פיתוח, ערים מבוססות במרכז הארץ) כפי שתוצאות הבחירות המקומיות האחרונות מדגימות היטב, וגם חזון שונה על דמותה הרצויה של המדינה וגבולותיה. הציבור הדתי לאומי חולם על ארץ ישראל השלמה, על יישוב יהודה ושומרון, שולל נחרצות פשרה היסטורית עם העם הפלסטיני. המגזר הערבי היה רוצה לראות כאן מדינה אחת של כל אזרחיה, כלומר לבטל את אופיה היהודי של המדינה. הציבור החרדי מקדם חזון של מדינת הלכה, המדירה נשים ולהט"בים מהמרחב הציבורי, בעוד השבט הממלכתי רוצה ברובו מדינה חופשית ליברלית עם שוויון לנשים וללהט"בים. המדינה שלנו מתפוררת: משבר אמון משיכת חבל וכיפוף ידיים השבט האחר בהינתן משיכת החבל לכיוונים שונים, ישראל נקלעה למשבר אמון קיצוני, ובצדק. כאשר לכל זהות, לכל קבוצה, ולכן לכל נבחר ציבור, יש מטרה שונה מאשר לקבוצת הזהות שלי, וחזון נפרד לגבי עתידה של החברה והמדינה, לא יכול להיות לי אמון בו. אני מאמין ונותן אמון רק לשותפי הזהות שלי, כלומר לעולם לא לממשלה, לכנסת, למוסדות השלטון, אלא כאשר הזהות שלי שולטת בהם. כדי לייצר אמון צריך תפיסה משותפת של "הטוב המשותף", מטרות ויעדים משותפים אליהם כולנו חותרים, גם אם בדרכים נפרדות ובדגשים שונים. משבר האמון הקיצוני והליך ההתפוררות של המדינה לא ייעצר גם אם תוחלף הממשלה, ובמקום הנבחרים הדתיים לאומיים והחרדים, ינהלו אותה באופן זמני הציבור הממלכתי והלאומי. עדיין תהיה הדרה של רבים אחרים, והכרעת רוב, תוך שלילת הייצוג האפקטיבי של הזהויות האחרות, שיהיו מודרות מהקואליציה. הגענו עד הלום בשל המבנה החוקתי הרעוע של המדינה. מקימיה זלזלו בכוחם של קבוצות הזהות שהיו אז מיעוט קטן, החרדים, הציונות הדתית והערבים המוחלשים שנשארו כאן. המחשבה היתה שהגישה הממלכתית וכור ההיתוך יצור ישראלית משותפת, סביב ערכים חילוניים וציונים, של עבודה, שירות צבאי, חינוך ממלכתי, חילוניות ושגשוג כלכלי. אולם ההחלטה לתמוך ולממן תלמידי ישיבות, לאפשר התנחלויות, ולהקים מסגרות חינוך נפרדות, יחד עם שיטת משטר פגומה בה קואליציה של 50% יכולה לעשות כמעט הכל, הביאו אותנו למצב הנוכחי. שיטת המשטר הנוכחית אינה מתאימה למציאות. היא מעניקה כוח רב מידיי ולא פרופרציונאלי לסחטנות של הקיצוניים, לשוליים של החברה הישראלית. כך מפלגות עוצמה יהודית וציונות דתית, מנהלות את סדר היום של ממשלה ימנית "על מלא", ולחילופין, פוליטיקאי דתי ימני, כמו נפתלי בנט, עם 6 מנדטים הופך לראש ממשלה, בתמיכה של מפלגה איסלמית. ברור שכך אי אפשר לבנות אמון ציבורי בשיטה ובהנהגה. המדינה אכן מתפוררת ומאיימת לקרוס על הראש של כולנו. הפתרון: להרוס את המבנה הקיים ולבנות חומה חדשה שתשמור עלינו מוסכם כי ישראל היא מולדת לכל הזהויות הנמצאות בה, אין לנו ארץ אחרת, ואנו רוצים לחיות כאן ביחד, בביטחון, ובשגשוג כלכלי. הפתרון לקיומה של ישראל והדרך היחידה בה נוכל לעמוד מול אויבנו היא התגברות על המשבר הפנימי, על משבר האמון, על ההתפוררות והקיטוב של החברה הישראלית. הדרך לכך עוברת בהחלשת כוחם הפוליטי הסחטני של התנועות והמפלגות הקטנות, שהחזון שלהם סותר את מגילת העצמאות, ואינו מסוגל לשמור על קיומה של המדינה, אלא מביא לאסונה. אלה זהויות שזוכות לכוח רב מידיי בשיטה הנוכחית, ומכאן חולשתה של ישראל. הדבר מחייב חיזוק של הזהות הגדולה ביותר, המרכזית, הנאמנה לערכיה של מגילת העצמאות, הזהות המשרתת והעובדת, שיכולה לאפשר את קיומה של המדינה. מדוע לחזק דווקא את הזהות המשרתת ועובדת?  כי זו הדרך היחידה לשמור על קיומה של מדינת ישראל מול האיום הקיומי החיצוני. הערכים האלה הם היחידים שיש בכוחם להגן על המדינה, לגייס תמיכה של ארה"ב של אמריקה ושל המערב, שבלעדיהם אין לנו קיום. חלקים מהציבור הערבי אינם רוצים כאן כלל מדינה יהודית. חלק מהציבור החרדי אינו מוכן להילחם על המדינה, ואינו יכול לשלם את מחירה של המלחמה. המרכיב הדתי לאומי הכולל אלמנטים חזקים שהם משיחיים יביא לאיבוד התמיכה של המערב, למלחמה נצחית, בלי תמיכה אמריקאית ובלי וטו במועצת הביטחון של האו"ם, אין לנו קיום בעולם גלובלי. הזהות היחידה שיכולה להוביל את ישראל להמשך קיומה כמדינה משגשגת היא הזהות הליברלית, ושיטת המשטר שלנו צריכה לבטא זאת בחוקתה, תוך מתן קול, ייצוג, וביטוי לצרכים ולאינטרסים של שאר הזהויות, כחלק מהטוב הישראלי הכללי. כולם ראויים לייצוג, כולם זכאים לשוויון, ולכולם צריך להיות קול והשפעה בקבלת ההחלטות לטובת הכלל. הזהות הליברלית היא שתעצב את החוקה הרזה המשותפת לכולם, אך מטרתה לא לכפות ערכים ליברלים על זהויות אחרות, אלא להפך, לאפשר מצב של "איש באמונתו יחיה", זה נהנה וזה לא חסר, כל הזהויות והמגזרים נהנים מהטוב המשותף ומפרים זה את זה, במקום להלחם זה בזה או להרוס אחד את חברו. מערכת הפעלה חדשה: מחויבות ל"טוב משותף" ולא לשירות אינטרס של קבוצת הזהות אבל איך עושים את זה? זה מורכב אבל אפשרי, ודורש מהלך משמעותי של שינוי המשטר הישראלי. ישראל תקים את הרפובליקה הישראלית השנייה, עם מערכת הפעלה חדשה, משטר אחר, מוסדות וארגונים אחרים, שישמרו על עוצמתה של המדינה, ויאפשרו את שגשוגה ואת השגשוג והזכויות של כל אזרחיה ותושביה. שיטת השלטון תהיה כזו שמתמרצת ומאפשרת רק פעולה לטובת הכלל, ולא פעולה על חשבון הכלל, לטובת מגזר כזה או אחר, ובשירות זהות אחת בלבד. שלב ראשון: מעבר מעקרון ההכרעה לעקרון ההסכמה הבסיס לשיטת המשטר החדשה היא ההכרה כי נדרש "טוב משותף" לכולנו, כדי שנתקיים כאן ביחד, וכי לכולם מגיע ייצוג, חירות ושוויון זכויות. הבסיס השני הוא שינוי השיטה משיטה בה הרוב לוקח את הכל, מכריע בכל שאלה, ויכול לרמוס את המיעוט, לשיטה בה כולם מיוצגים, וההחלטות משקפות את הטוב המשותף לכולם, לא רק לרוב שזכה בבחירות, או זכה בכוח בפרלמנט. ההכרעות החשובות הן לא של 51%, תוך פגיעה או התעלמות משאר ה 49%, אלא בשאיפה להסכמה רחבה, או לפחות בהכרעות ברוב מיוחס, גדול באופן משמעותי, במיוחד בהחלטות חשובות ובעלות משקל והשפעה על כולם. הכרעות מקצועיות מתקבלות על ידי אנשי מקצוע שיש להם חובת אמון לכלל הציבור ולא על ידי נציגי ציבור המייצגים רק פלח אחד ממנו. כמו שהחלטה על גורלו של בניין משותף, לעשות תמ"א 38, דורשת הסכמה רחבה, ולא כניעה למיעוט סחטני, כך גם בבית המשותף לכולנו, מדינת ישראל. להחלטות חשובות נדרש רוב גדול של שני שליש מהציבור. החלטות מקצועיות על המיגון, היסודות, בטיחות ההריסה מתקבלות על ידי אנשי מקצוע ולא על ידי נציגות הדיירים. אנשי מקצוע שנבחרו ומונו בהסכמה של רוב גדול, לא "נבחרי ציבור" מטעם זהות אחת. העקרון המוביל של הפתרון הוא הכרה באופי המיוחד המבוסס זהות של החברה הישראלית והתמודדות אמיצה עם המאפיין הזה של החברה הישראלית. הפתרון עובר בשני מסלולים: האחד, ביזור סמכויות לאזורי, למקומי, כדי לאפשר לכל ציבור ולכל אחד מהשבטים לקיים את אורח חייו המקומי, בהתאם לציביון התרבותי, חברתי, סביבתי שלו. כך אפשר יהיה לשמור על ציביון דתי וחרדי בערים המאוכלסות על ידי הציבור הזה, ולאפשר ציביון חילוני בערים חופשיות בהן ציבור חילוני גדול. המסלול השני הוא הכרה בכך שהכרעות החלות על כולם, המחייבות את כולם, ומשפיעות על כולם (להבדיל מהציביון המקומי), לא מתקבלות בכיפוף ידיים, ולא בהכרעה של רוב שרירותי או מקרי בעקבות מערכת בחירות אחת, אלא במנגנון מורכב יותר שמייצר ייצוג מתמיד של הזהויות כולן, ומאפשר הסכמה רחבה יותר על החלטות משותפות כמו תשתיות משותפות, יחסי חוץ, בטחון המדינה, הסדרים עם שכניה, וגבולותיה. נדרש מעבר מייצוג של אינטרסים, לשיקוף וייצוג של זהויות ודרכי מחשבה. כלומר, גם נציגי המיעוט כפופים לטובת הכלל, ונדרשים לקבל הכרעות לטובת החברה הישראלית כולה, לא לטובת המצביעים או "הלקוחות" או "הבייס"שלהם בלבד. פעולה לטובת אינטרס צר של קבוצה, היא הפרת אמונים כלפי הציבור כולו, ולכן נגועה בניגוד עניינים ופסולה. בישראל החדשה זה יחשב דבר פסול ולא חוקי. כדי לקיים את המדינה הישראלית נדרשת הסכמה חברתית רחבה וחדשה על יעדיה ומטרותיה של המדינה. הסכמה זו תיקבע ברוב מיוחס של שני שליש, בהליך של ייצוג ציבור שלא על ידי פוליטיקאים מקצועיים, ובכפוף לערכיה של מגילת העצמאות כפי שקבע לאחרונה בית המשפט העליון. הסכמה זו תיקבע את גבולותיה הרצויים של המדינה, אופיה, ערכיה, דרכי החינוך של ילדיה, דרכי הניהול של מוסדותיה החיוניים:  בתי משפט, פרקליטות, משטרה, בנק ישראל, משרד האוצר, משרד הביטחון והצבא, מוסדות ביקורת המדינה, מערכת הבריאות, הביטוח הלאומי. שלב שני: מעבר מריכוזיות שלטונית לביזור הכוח והסמכויות מדינת ישראל כוללת היום כ 10 מיליון תושבים, וכ 260 ערים רשויות ומועצות מקומיות. הניהול שלה הוא הריכוזי ביותר בכל מדינות המערב, כאשר רוב הסמכויות וכמעט כל תשלומי המיסים וכספי המדינה נשלטים על ידי משרדי הממשלה והחלטות הממשלה והכנסת. אין סיבה שכל אזרחי המדינה יקבעו את אופי החיים בבני ברק, בטירה, או ברמת השרון, זה נושא מובהק לקהילה המקומית והאזורית. כדי להציב רמזור או תמרור בשדרות, לא צריך את משרד התחבורה, ואת שרת התחבורה הארצית. הביזור הנדרש הוא העברת סמכויות רבות בתחומי הכלכלה והעסקים, הבינוי, התעשיה, התחבורה, החינוך, התרבות, המרחב הציבורי, הצביון החברתי, לאשכולות של ערים ורשויות, המבוססים על הציביון המשותף שלהם, ולא רק על הקירבה הגיאוגרפית. כך שהביזור הוא לא רק פיזי אלא גם ווירטואלי, ומבטיח הומוגניות והסכמה רחבה במסגרת האזורית על צביון החיים וסדרי העדיפויות של הקצאת המשאבים במסגרת האזורית. גם כאן, אין שאיפה להסכמה של 100%, אולם בחלוקה נכונה של האשכולות, ניתן להגיע להסכמה רחבה של כ 70% ומעלה. אנו מציעים ארבעה אשכולות, ברובד האזורי שמעל המועצות המקומיות והרשויות של הישובים: אשכול אחד לישובים ערבים, אשכול שמרני לישובים חרדים ודתיים, אשכול ליברלי לישובים חילוניים באופיים, ואשכול ישראלי כללי, לישובים מעורבים שאין בהם הכרעה זהותית או ערכית ברורה לטובת אחד האשכולות האחרים. לכל אשכול יוקם בית נבחרים עצמאי, שיפעל לפי החוקה של האשכול, שתתקבל ברוב מיוחס של 2/3 לפחות מהנבחרים. שיטת האשכולות תאפשר לכל ישוב לבחור את האשכול הזהותי והערכי בו אליו הוא משתייך, וזאת בבחירות החופשיות לרשויות המקומיות. ישוב יוכל לעבור פעם בחמש שנים, מאשכול אחד לאחר, בהכרעת רוב (מיוחס) של התושבים. לכל אשכול של רשויות ומועצות, יהיה בנוסף לבית הנבחרים העצמאי, גם מעין ממשלה מרכזית, שתפעל בהתאם לחוקה של האשכול, שתבטיח את ערכיו, ואת שיתוף הפעולה שלו עם שאר האשכולות ועם הרמה הפדרלית של המדינה. חלק ניכר מתשלומי המיסים של הציבור יעשו באופן ישיר לשלטון המקומי/אזורי למטרותיו המקומיות והערכיות, לחינוך, תרבות, ספורט, אזורי תעסוקה, תחבורה, איכות סביבה, שיטור מקומי ועוד ועוד. רק חלק מהמיסים ילך לשלטון המדינתי המעין פדרלי, שישאר מוסמך לדאוג לתשתיות לאומיות, בטחון, יחסי חוץ, וגבולות המדינה. איך עושים ייצוג מתמיד של זהויות? העקרון המוביל לא יהיה יותר כיפוף ידיים, אלא ייצוג, והתנאי לקבלת החלטות לא יהיה רוב פורמלי של 51% אלא החלטה במוסדות שיש בהם השתתפות של כל מרכיביה של החברה הישראלית, כאשר החלטות חשובות מחייבות הסכמה רחבה יותר, של שני שליש מהחברים. כדי לשפר את הייצוג של הזהויות ואת המחויבות של הנבחרים לבוחרים, מחצית מהנבחרים (כיום 60 חברי כנסת, אך ניתן לחשוב על הגדלת המספר של הנבחרים בפרלמנט) יבחרו בבחירות מקומיות ב 30 אזורים (שני נציגים לכל אזור), ויהיו נציגים של האזור/אשכול, נציגים אלה לא יהיו שייכים לרשימות פוליטיות ארציות, ויהיו עצמאים בהצבעה ובפעילות בכנסת. מחצית מהנבחרים ימשיכו להיבחר ברשימות ארציות, אך בשיטת בחירות שמאפשרת לבוחר, לבחור במועד הבחירות ברשימה של אנשים שהוא מעדיף מבין כמה רשימות אלטרנטיביות שתעמיד כל רשימה (שיטת פריימריז במועד הבחירות). תנאי לאישור הרשימות יהיה הייצוג השווה (בשיטת הריץ' רץ') באותה רשימה של נשים, ומחויבות מראש של כל משתתפיה לערכיה ולחוקי של מדינת ישראל. רק ראש רשימה שנבחר באופן דמוקרטי על ידי מוסדות רחבים יהיה באופן אישי פטור ויוכל לעמוד בראש כל הרשימות של התנועה שהוא מוביל. כל אזרח בעל זכות בחירה יהיה רשאי להצביע גם לרשימה ארצית וגם לרשימה המקומית/אזורית, וזאת כמובן בנוסף להצבעה שלו בבחירות המקומיות, לרשות המקומית או לעיר, שתשפיע על השיוך של הרשות לאשכול המתאים לו. ראש הרשימה שקיבלה את מספר המנדטים הגדול ביותר, בבחירות הארציות והיחסיות, ירכיב ממשלה ויעמוד בראשה. לא תוקם קואליציה של חצי עם אלא תוקם ממשלה שתייצג את הציבור כולו, כלומר תכלול נציג (אחד לפחות) מכל אחת מהרשימות שעברו את אחוז החסימה. הממשלה תהיה של עד 18 שרים ותפעל כדירקטוריון עם ועדות משנה, אך בלי אחריות ישירה של שרים למשרדים. המשרדים ינוהלו באופן מקצועי על ידי מנהלים מקצועיים, הכפופים לממשלה. יקבעו בחוקה הוראות נוספות לייצוג הולם של כלל האזרחים והתושבים, לרבות ייצוג של נשים שלא יפחת מ40%. כולם שותפים. העקרון הנורמטיבי, שיהיה כפוף לחוקה ולבית המשפט העליון, יהיה איסור על הצבעה ועל תמיכה בהחלטה רק בגלל שהיא מטיבה עם המגזר או המצביעים שלך, אלא לאחר טיעון משכנע שהדבר טוב למדינה כולה ולכלל הציבור. הפרה של כלל זה תהפוך את ההחלטה, להפרת אמונים כלפי הציבור, להחלטה לא סבירה ולא חוקית, ולכן כפופה לביטולה בבית המשפט העליון. איך מקבלים החלטות בהסכמה רחבה? העקרון המוביל כאן הוא הוצאה מחוץ לגדר של הזכות להיבחר, וגם לבחור, למי שאינו שותף לערכיה היסודיים של המדינה. אין מקום לתת ייצוג ומקום למי שרוצים להחריב את המדינה, להפוך אותה למדינת הלכה (שאינה דמוקרטית), או למדינה פלסטינית (שאינה מדינת היהודים). כל מי שמבקש לבחור או להיבחר צריך להישבע אמונים לטוב משותף כלומר לפעול בנאמנות לטובת מדינת ישראל על כלל תושביה ואזרחיה, בהתאם לעקרונות החוקה, שהם מדינת היהודים המחויבת לדמוקרטיה, שוויון, חירות ושלום. מנגנון קבלת ההחלטות בשורה ארוכה של נושאים שמוגדרים כ"חיוניים וחשובים לכל אזרח"  יהיה של רוב מיוחד וגם זאת במוסדות הכוללים ייצוג של כל הזהויות הישראליות, ובראשם הכנסת והממשלה. מוסדות שאין בהם ייצוג לא יוכלו לקבל סמכות הכרעה בהחלטות לגבי המדינה כולה. השאיפה בכל דיון על מדיניות ועל החלטות הנוגעות לכלל הציבור, תהיה להגיע להחלטה בהסכמה רחבה, שתתן מענה לכל הציבור, וגם לזכויות המיעוטים. הרוב שאנו מציעים הוא של שני שליש, כלומר 80 חברי כנסת בכנסת של 120, 12 חברי ממשלה מתוך 18, ו 10 שופטים בבית משפט עליון הכולל 15 שופטים. זה יהיה הרוב הדרוש להחלטות חשובות, וגם לביטול או שינוי שלהם בבית משפט עקב אי חוקיות וסתירה לערכי החוקה. איך מונעים שיתוק וסחטנות של המיעוט? אחד האתגרים הגדולים של השיטה החדשה, שמבוססת על הסכמה, היא להסכים מראש מה קורה בהעדר הסכמה. איך מכריעים בשאלות הגדולות שחוצות אותנו, ולא ניתן לבזר אותם לאשכולות או לרשויות מקצועיות או משפטיות. למשל שאלות מלחמה ושלום, שאלות של הסכמים עם האויב, פינוי ישובים, או שינוי משטרי נוסף. הקושי נובע מכך שמדיניות של הסכמה, משמעותה בהרבה מקרים, בהעדר הסכמה, דבקות במצב הקיים. אנו מכירים בכך שהמצב הקיים הנוכחי הוא גרוע, דורש הרס מוחלט, ולכן הוא לא יכול להיות בסיס לשיטה החדשה. לכאורה, אם אנו דורשים הסכמה של 2/3 במשטר החדש, ודרישה של 2/3 בבית המשפט כדי לבטל חקיקה, החשש הוא של קפאון במצב הקיים, הכולל היום את הכיבוש, אי גיוס בחורי ישיבות, חוק הלאום, וחוקים על איסור עבודה או תחבורה ציבורית בשבת. אנו מבקשים ליצור מציאות חדשה לפיה, כל החוקים הקיימים בטלים, ויש לקבוע אותם מחדש בשיטה החדשה. המשמעות היא תקופת מעבר, בה מיעוט משמעותי של 30% יכול לבקש להביא לאישרור של חוק או הסדר קיים. החוק הקיים צריך לזכות בהסכמה של השיטה החדשה, ובלעדיה הוא בטל. העקרון של שיטה זו היא שבלי הסכמה רחבה, אין למדינה סמכות לעשות דבר, וחלים עקרונות השוויון והחירות. כדי לפגוע בהם (למשל כדי לקיים פטור חרדים מגיוס) צריך לגייס הסכמה רחבה. איך מבטיחים עצמאות בקבלת החלטות בנושאים מקצועיים? הצורך להאבק בשחיתות עומד בבסיס השינוי הנדרש. גם כאן יש להרוס את הקיים: לא עוד מפלגות עם פריימריז מושחתים, אין כהונה שניה שלישית ולא צריך לשחד כדי להיבחר מחדש, כהונה אחת בלבד לכל נבחר ציבור. הנציגים באים לשרת את המדינה לתקופה קצובה, ולא כקריירה לכל החיים. נבחרים על פי איכותם וכוחם לעשות טוב לכלל. ישראל חייבת להבטיח את האיכות המקצועית של המערכות החיוניות של המדינה. הדרך לעשות זאת היא להפסיק את המינויים הפוליטיים והאישיים על בסיס תמיכה ואמון אישיים או מפלגתיים, ומינוי אנשי מקצוע מעולים על סמך הניסיון ההשכלה ההכשרה והביצועים שלהם בעבר. לשם כך יש להגדיר את כל התפקידים הבכירים בישראל כאנשי מקצוע, ולא משרות אמון, כולל מנהלי המשרדים של הממשלה, בנק ישראל, הפרקליטות, המשטרה, משרד החוץ, למעלה מ 100 משרות, שיבחרו על ידי ועדות מקצועיות בלתי תלויות, שיהיה בהן ייצוג של כלל זהויות המדינה, אך לא של מפלגות פוליטיות. ההחלטות המקצועיות והסמכות לאשר אותן תהיה בידי אנשי המקצוע, ולא השרים הפוליטיים. אלה ימשיכו לפעול בממשלה, בועדות הממשלה, בקבלת החלטות רוחביות ובעיצוב מדיניות, לא בניהול היום יומי של המשרדים, שיעשה על ידי המנהל המקצועי. מנכלי המשרדים, מנכ"ל הביטוח הלאומי, וכל 100 המשרות הבכירות שנבחרו באופן מקצועי יהנו מעצמאות ואי תלות בדומה למעמד (הרצוי) היום של היועץ המשפטי לממשלה, נגיד בנק ישראל, מבקר המדינה, הרמטכ"ל וראשי מערכת הביטחון, שהם אנשי מקצוע שפועלים לטוב המשותף לכל אזרחי המדינה, ולא לטובת זהות או מפלגה כלשהי. התערבות פוליטית אסורה של שר בהחלטות מקצועיות של משרדו יהיו הפרת אמונים, ויביאו לפיטוריו של השר המפר. הדבר דורש חיזוק משמעותי וחוק יסוד של נציבות שירות המדינה, שיבטיח את עצמאותה וכוחה להבטיח את מקצועיות השירות הציבורי. איך עושים את המהלך? עדכון גירסה בלי לפגוע במדינה מדינות רבות שהתפוררו עברו בעבר שינוי משטרי דרמטי. השאיפה היא לעשות את השינוי הנדרש בהסכמה ולא בכוח או בדרך של הפיכה ואלימות. כן. מדובר במבצע פינוי בינוי ענק ממדים להצלת המדינה והוא חיוני ואפשרי. השלבים הנדרשים הם אלה: 1.     הקמה של תנועות רחבות מכלל הזהויות הישראליות שיפעלו לטובת ישראל החדשה. המשמעות היא אימוץ היוזמה, על ידי תנועות ורשימות קיימות, וגם על ידי תנועות חדשות שזה יהיה המצע שלהם לבחירות הקרובות. נבחרים ואז משנים את הכל. 2.     בחירות בהן זוכות התנועות הדורשות שינוי (מכל חלקי החברה הישראלית ומכל הזהויות) לרוב בכנסת, או לפחות רוב לקיום של משאל עם על מערכת ההפעלה החדשה. 3.     בכנסת החדשה, שתיבחר רק כדי לעשות את השינוי, ממש כמו האסיפה המכוננת של מדינת ישראל, יעברו החוקים שמאפשרים את השינוי: חוקה רזה, חוקי היסוד לבתי הנבחרים, שינוי שיטת הבחירות, שינוי דרך המינוי והפעולה של הממשלה, הקמת אשכולות של הזהות, שינוי סמכויות ודרך הפעולה של בית המשפט ומערכת השפיטה. לצורך המהלך הזה תיבחר ממשלה זמנית בלבד, ממשלת חירום שמטרתה רק להגשים את ההריסה והבניה מחדש של המשטר הישראלי. 4.     הכנסת (הזמנית) תפוזר כדי לקיים בחירות על פי ההסדרים החדשים. 5.     בחירות לפי החוקה החדשה והסדרי ההסכמה והביזור של היוזמה. הכרזה על הקמתה של ישראל החדשה. סיכום ישראל נמצאת במשבר קיומי, עתידה בסכנה. נדרש שינוי דרמטי במערכת ההפעלה של המדינה כלומר במערכות השלטון והממשל, אנו מציעים הסדר פינוי בינוי של ישראל. הריסה ובניה מחדש לפי עקרונות ההסכמה הרחבה והביזור של הסמכויות. ההצעה כוללת שינוי שיטת הבחירות והייצוג, מעבר משיטה ארצית, לשיטה מעורבת אזורית/יחסית עם חוקה רזה משותפת שמבטיחה קבלת החלטות לטובת כלל התושבים בהסכמה רחבה, בנוסף תהיה חוקה לכל אשכול של ישובים המבטאת את הערכים המשותפים לאשכול ולזהויות הדומיננטיות בו, כדי להשיג ייצוג של מרב הזהויות, ואת הרווחה והזכויות של כל התושבים. בלי שינוי דרמטי אנחנו מתפוררים, וישראל לא תוכל להתקיים לאורח זמן. צריך להרוס ולבנות מחדש את ישראל. (צילום: פרט מהיצירה של רוני בן פורת, "אל תשכח שהייתי מישהו")

הצורך בשינוי ביום שאחרי! ישראל נמצאת במשבר הקשה ביותר בתולדותיה. המשבר הוא איום קיומי חיצוני ופנימי על קיומה של המדינה. אם לא נתמודד ונפתור אותו לא נוכל להתקיים כאן כמדינה וכחברה, אולי גם כפרטים. האיום הקיומי הוא גם חיצוני, ונובע מהתחזקותם של אויבנו הרבים, אולם בעיקרו הוא משבר פנימי שגורם להתפוררות וחולשה של החברה הישראלית וכתוצאה מכך גם של מדינת ישראל, והופך אותו למטרה אפשרית להשמדה של אויביה. האיום החיצוני הוא ברור ומוכר: השילוב של חמאס וג'יהאד איסלמי בעזה ובגדה המערבית, עם חיזבאללה בלבנון, החותים בתימן, סוריה של אסד, המשטר האיסלמי באירן, והתמיכה של דיקטטורים כמו ארדואן בתורכיה, פוטין ברוסיה, ואפילו המשטר בסין, וההתעצמות הצבאית שלהם, מהווים איום קיומי, צבאי, מדיני וכלכלי על המדינה, ומביאים גם להתחזקות האנטישמיות ברחבי העולם כולו, שמסכנת גם את עצם הקיום היהודי. ניתן היה לעמוד מול האיום המשמעותי הזה ולהאבק בו, אם היינו חברה מלוכדת, מגוייסת, משרתת, עם אמון גבוה בשלטון, ועם הסכמה לאומית על מטרותיו של המאבק, ועל היעדים והמטרות של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל. אולם מדינת ישראל היא ההפך מכך. אנחנו חברה מתפוררת, מפורקת לשבטים, שחסרה בה הסכמה מינימלית על אופיה של המדינה, גבולותיה הרצויים, שיטת המשטר בה, ערכיה והאידיאולוגיה שלה. כפי שגם תוארה היטב בנאום השבטים המפורסם של הנשיא לשעבר רובי ריבלין. ישראל מורכבת היום ממספר שבטים, כאשר לכל אחד מהם חזון אחר, נפרד למדינת ישראל, והם פועלים בדרך כלל אחד נגד השני, במשחק סכום אפס על אופיה של המדינה, ועל משאביה. שבט חרדי גדול, שבחלקו אינו עובד, אינו משרת, מדיר נשים, וחיי על חשבון הציבור הרחב, מבקש לקיים כאן מדינת הלכה, ולהמשיך לקיים את הפריווילגיות המיוחדות של בניו. מדובר בכמעט 2 מיליון איש, המיוצגים היום בכנסת באמצעות כ 20 חברי כנסת. ילדיו לומדים במסגרות נפרדות של החינוך החרדי. שבט ערבי פלסטיני גדול, שבנותיו משתתפות מעט בשוק העבודה, וגם הוא לא משרת בצבא, נאמן ברובו למסורות איסלמיות, מרגיש שייכות חלקית לקולקטיב הישראלי, מתנגד לציונות, מזדהה בחלקו עם העם הפלסטיני המקיף אותנו, וחולם על היום שמדינת ישראל תפסיק להיות מדינה יהודית. גם כאן מדובר בכ 2 מיליון איש, המיוצגים בדרך כלל באופן חלקי בלבד בכנסת, בכ 10-15 נציגים. ילדיו לומדים במסגרות נפרדות של החינוך הערבי. שבט דתי - לאומי ומסורתי גדול, בחלקו משיחי או מתגורר בשטחי יהודה ושומרון, ובחלקו האחר, מזרחי מהפריפריה, מוכן לקיים משטר סמכותני של עליונות יהודית. זה השבט שביקש לעשות הפיכה משטרית, ולשנות את אופיה הדמוקרטי של ישראל, כדי לחזק את אופיה היהודי סמכותני, והוא בחלקו מעריץ ומקיים פולחן של שליט שהוא כביכול אבי האומה. גם שבט זה מונה כ 2 מיליון אזרחים, אולי אפילו יותר, והם מיוצגים בכנסת באמצעות מפלגות עוצמה יהודית, הציונות הדתית וחלקים בליכוד. ילדיו לומדים ברובם במסגרות הנפרדות של החינוך הממלכתי דתי. השבט הרביעי הוא הציבור הממלכתי, הציוני, החילוני באורח חייו, המתגורר ברובו במרכז הארץ, זה הציבור העובד, המשרת בצבא, המבקש לקיים כאן מדינה יהודית דמוקרטית נאורה, ברוח מגילת העצמאות. זה הציבור המחויב לערכים ליברלים וגלובליים שיצא לרחובות בעת ההפיכה המשטרית, והוא מהווה מיעוט של כ 3-4 מיליון איש. אמנם מיעוט אבל עדיין השבט הגדול ביותר, הנאמן לרוחה הממלכתי והחילוני של הציונות. הציבור הזה מרגיש כי הפך מרוב הגמוני למיעוט וכי המדינה נלקחה, שלא לומר נחטפה, על ידי שבטים האחרים, שחברו יחד לשנות את אופיה של המדינה. לכל אחד מהשבטים, אורח חיים נפרד, לחלקם שפה נפרדת (אידיש, ערבית או עברית), מסגרות חינוך נפרדות, וערים נפרדות בהם הם חיים (כפרים ערבים, ערים חרדיות, התנחלות ועיירות פיתוח, ערים מבוססות במרכז הארץ) כפי שתוצאות הבחירות המקומיות האחרונות מדגימות היטב, וגם חזון שונה על דמותה הרצויה של המדינה וגבולותיה. השבט הדתי לאומי חולם על ארץ ישראל השלמה, על יישוב יהודה ושומרון, שולל נחרצות פשרה היסטורית עם העם הפלסטיני. השבט הערבי היה רוצה לראות כאן מדינה אחת של כל אזרחיה, כלומר לבטל את אופיה היהודי של המדינה, ולהפוך אותה למדינה פלסטינית מכוח הרוב המסתמן של ערבים בין הים לירדן. השבט החרדי מקדם חזון של מדינת הלכה, המדירה נשים ולהט"בים מהמרחב הציבורי, בעוד השבט החילוני רוצה מדינה חופשית ליברלית עם שוויון לנשים וללהט"בים. הבעיה: משבר אמון משיכת חבל וכיפוף ידיים השבט האחר בהינתן משיכת החבל לכיוונים שונים, ישראל נקלעה למשבר אמון קיצוני, ובצדק. כאשר לכל זהות, לכל קבוצה, ולכן לכל נבחר ציבור, יש מטרה שונה מאשר לקבוצת הזהות שלי, וחזון נפרד לגבי עתידה של החברה והמדינה, לא יכול להיות לי אמון בו. אני מאמין ונותן אמון רק לשותפי הזהות שלי, כלומר לעולם לא לממשלה, לכנסת, למוסדות השלטון, אלא כאשר הזהות שלי שולטת בהם. כדי לייצר אמון צריך תפיסה משותפת של "הטוב המשותף", מטרות ויעדים משותפים עליהם כולנו חותרים, גם אם בדרכים נפרדות ובדגשים שונים. משבר האמון הקיצוני והליך ההתפוררות של המדינה לא ייעצר גם אם תוחלף הממשלה, ובמקום הנבחרים הדתיים לאומיים והחרדים, ינהלו אותה החילוני והערבי, או החילוני והחרדי, תמורת שלמונים ושוחד ציבורי גלוי. עדיין תהיה הדרה של רבים אחרים, והכרעת רוב, תוך שלילת הייצוג האפקטיבי של הזהויות האחרות, שיהיו מודרות מהקואליציה. הגענו עד הלום בשל המבנה החוקתי הרעוע של המדינה. מקימיה זלזלו בכוחם של קבוצות הזהות שהיו אז מיעוט קטן, החרדים, הציונות הדתית והערבים המוחלשים שנשארו כאן. המחשבה היתה שהגישה הממלכתית וכור ההיתוך יצור ישראלית משותפת, סביב ערכים חילוניים וציונים, של עבודה, שירות צבאי, חינוך ממלכתי, חילוניות ושגשוג כלכלי. אולם ההחלטה לתמוך ולממן תלמידי ישיבות, לאפשר התנחלויות, ולהקים מסגרות חינוך נפרדות, יחד עם שיטת משטר פגומה בה קואליציה של 50% יכולה לעשות כמעט הכל, הביאו אותנו למצב הנוכחי. שיטת המשטר הנוכחית אינה מתאימה למציאות. היא מעניקה כוח רב מידיי ולא פרופרציונאלי לסחטנות של הקיצוניים, לשוליים של החברה הישראלית. כך מפלגות עוצמה יהודית וציונות דתית, מנהלות את סדר היום של ממשלה ימנית "על מלא", ולחילופין, פוליטיקאי דתי ימני, כמו נפתלי בנט, עם 6 מנדטים הופך לראש ממשלה, בתמיכה של מפלגה איסלמית. ברור שכך אי אפשר לבנות אמון ציבורי בשיטה ובהנהגה. הפתרון מוסכם כי ישראל היא מולדת לכל הזהויות הנמצאות בה, אין לנו ארץ אחרת, ואנו רוצים לחיות כאן ביחד, בביטחון, ובשגשוג כלכלי. הפתרון לקיומה של ישראל והדרך היחידה בה נוכל לעמוד מול אויבנו היא התגברות על המשבר הפנימי, על משבר האמון, על ההתפוררות והקיטוב של החברה הישראלית. הדרך לכך עוברת בהחלשת כוחם הפוליטי הסחטני של התנועות והמפלגות הקטנות, שהחזון שלהם סותר את מגילת העצמאות, ואינו מסוגל לשמור על קיומה של המדינה, אלא מביא לאסונה. אלה זהויות שזוכות לכוח רב מידיי בשיטה הנוכחית, ומכאן חולשתה של ישראל. הדבר מחייב חיזוק של הזהות הגדולה ביותר, המרכזית, הנאמנה למגילת העצמאות, הזהות המשרתת והעובדת, שיכולה לאפשר את קיומה של המדינה. מדוע לחזק דווקא את השבט הממלכתי החילוני למרות שהוא לא הרוב? כי זו הדרך היחידה לשמור על קיומה של מדינת ישראל מול האיום הקיומי החיצוני. הערכים האלה הם היחידים שיש בכוחם להגן על המדינה, לגייס תמיכה של ארה"ב של אמריקה ושל המערב, שבלעדיהם אין לנו קיום. חלקים מהציבור הערבי אינם רוצים כאן כלל מדינה יהודית. החרדי אינו מוכן להילחם על המדינה, ואינו יכול לשלם את מחירה של המלחמה. המרכיב הדתי לאומי הכולל אלמנטים חזקים שהם משיחיים יביא לאיבוד התמיכה של המערב, למלחמה נצחית, בלי תמיכה אמריקאית ובלי וטו במועצת הביטחון של האו"ם, אין לנו קיום בעולם גלובלי. הזהות היחידה שיכולה להוביל את ישראל להמשך קיומה כמדינה משגשגת היא הזהות הליברלית, ושיטת המשטר שלנו צריכה לבטא זאת בחוקתה, תוך מתן קול, ייצוג, וביטוי לצרכים ולאינטרסים של שאר הזהויות, כחלק מהטוב הישראלי הכללי. כולם ראויים לייצוג, כולם זכאים לשוויון, ולכולם צריך להיות קול והשפעה בקבלת ההחלטות לטובת הכלל. הפתרון: מחויבות ל"טוב משותף" ולא לשירות אינטרס של קבוצת הזהות אבל איך עושים את זה? זה מורכב אבל אפשרי, ודורש מהלך משמעותי של שינוי המשטר הישראלי. ישראל תקים את הרפובליקה הישראלית השנייה, עם מערכת הפעלה חדשה, משטר אחר, מוסדות וארגונים אחרים, שישמרו על עוצמתה של המדינה, ויאפשרו את שגשוגה ואת השגשוג והזכויות של כל אזרחיה ותושביה. הבסיס לשיטת המשטר החדשה היא ההכרה כי נדרש "טוב משותף" לכולנו, כדי שנתקיים כאן ביחד, וכי לכולם מגיע ייצוג, חירות ושוויון זכויות. הבסיס השני הוא שינוי השיטה משיטה בה הרוב לוקח את הכל, מכריע בכל שאלה, ויכול לרמוס את המיעוט, לשיטה בה כולם מיוצגים, וההחלטות משקפות את הטוב המשותף לכולם, לא רק לרוב שזכה בבחירות, או זכה בכוח בפרלמנט. ההכרעות החשובות הן לא של 51%, תוך פגיעה או התעלמות משאר ה 49%, אלא בשאיפה להסכמה רחבה, או לפחות בהכרעות ברוב מיוחס, גדול באופן משמעותי, במיוחד בהחלטות חשובות ובעלות משקל והשפעה על כולם. הכרעות מקצועיות מתקבלות על ידי אנשי מקצוע שיש להם חובת אמון לכלל הציבור ולא על ידי נציגי ציבור המייצגים רק פלח אחד ממנו. כמו שהחלטה על גורלו של בניין משותף, לעשות תמ"א 38, דורשת הסכמה רחבה, ולא כניעה למיעוט סחטני, כך גם בבית המשותף לכולנו, מדינת ישראל. להחלטות חשובות נדרש רוב גדול של שני שליש מהציבור. החלטות מקצועיות על המיגון, היסודות, בטיחות ההריסה מתקבלות על ידי אנשי מקצוע ולא על ידי נציגות הדיירים. אנשי מקצוע שנבחרו ומונו בהסכמה של רוב גדול, לא "אנשי מקצוע" מטעם זהות אחת. העקרון המוביל של הפתרון הוא הכרה באופי המיוחד המבוסס זהות של החברה הישראלית והתמודדות אמיצה עם המאפיין הזה של החברה הישראלית. הפתרון עובר בשני מסלולים: האחד, ביזור סמכויות לאזורי, למקומי, כדי לאפשר לכל ציבור ולכל אחד מהשבטים לקיים את אורח חייו המקומי, בהתאם לציביון התרבותי, חברתי, סביבתי שלו. כך אפשר יהיה לשמור על ציביון דתי וחרדי בערים המאוכלסות על ידי הציבור הזה, ולאפשר ציביון חילוני בערים חופשיות בהן ציבור חילוני גדול. המסלול השני הוא הכרה בכך שהכרעות החלות על כולם, המחייבות את כולם, ומשפיעות על כולם (להבדיל מהציביון המקומי), לא מתקבלות בכיפוף ידיים, ולא בהכרעה של רוב שרירותי או מקרי בעקבות מערכת בחירות אחת, אלא במנגנון מורכב יותר שמייצר ייצוג מתמיד של הזהויות כולן, ומאפשר הסכמה רחבה יותר על החלטות משותפות כמו תשתיות משותפות, יחסי חוץ, בטחון המדינה, הסדרים עם שכניה, וגבולותיה. נדרש מעבר מייצוג של אינטרסים, לשיקוף וייצוג של זהויות ודרכי מחשבה. כלומר, גם נציגי המיעוט כפופים לטובת הכלל, ונדרשים לקבל הכרעות לטובת החברה הישראלית כולה, לא לטובת המצביעים או הלקוחות שלהם בלבד. פעולה לטובת אינטרס צר של קבוצה, היא הפרת אמונים כלפי הציבור כולו, ולכן נגועה בניגוד עניינים ופסולה. בישראל החדשה זה יחשב דבר פסול ולא חוקי. כדי לקיים את המדינה הישראלית נדרשת הסכמה חברתית רחבה וחדשה על יעדיה ומטרותיה של המדינה. הסכמה זו תיקבע ברוב מיוחס של שני שליש, בהליך של ייצוג ציבור שלא על ידי פוליטיקאים, ובכפוף לערכיה של מגילת העצמאות כפי שקבע לאחרונה בית המשפט העליון. הסכמה זו תיקבע את גבולותיה הרצויים של המדינה, אופיה, ערכיה, דרכי החינוך של ילדיה, דרכי הניהול של מוסדותיה החיוניים: בתי משפט, פרקליטות, משטרה, בנק ישראל, משרד האוצר, משרד הביטחון והצבא, מוסדות ביקורת המדינה, הבריאות, הביטוח הלאומי. איך עושים ביזור? מדינת ישראל כוללת היום כ 10 מיליון תושבים, וכ 260 ערים רשויות ומועצות מקומיות. הניהול שלה הוא הריכוזי ביותר בכל מדינות המערב, כאשר רוב הסמכויות וכמעט כל תשלומי המיסים וכספי המדינה נשלטים על ידי משרדי הממשלה והחלטות הממשלה והכנסת. אין סיבה שכל אזרחי המדינה יקבעו את אופי החיים בבני ברק, בטירה, או ברמת השרון, זה נושא מובהק לקהילה המקומית והאזורית. הביזור הנדרש הוא העברת סמכויות רבות בתחומי הכלכלה והעסקים, הבינוי, התעשיה, התחבורה, החינוך, התרבות, המרחב הציבורי, הצביון החברתי, לאשכולות של ערים ורשויות, המבוססים על הציביון המשותף שלהם, ולא רק על הקירבה הגיאוגרפית. כך שהביזור הוא לא רק פיזי אלא גם ווירטואלי, ומבטיח הומוגניות והסכמה רחבה במסגרת האזורית על צביון החיים וסדרי העדיפויות של הקצאת המשאבים במסגרת האזורית. גם כאן, אין שאיפה להסכמה של 100%, אולם בחלוקה נכונה של האשכולות, ניתן להגיע להסכמה רחבה של כ 70% ומעלה, על אזורים ערבים, חרדים, דתיים לאומים ומסורתיים, ואזורים חופשיים. חלק ניכר הרבה יותר מתשלומי המיסים של הציבור יעשו באופן ישיר לשלטון המקומי/אזורי למטרותיו, ורק חלק ילך למשטר המדינתי המעין פדרלי, שישאר מוסמך לדאוג לתשתיות לאומיות, בטחון, יחסי חוץ, וגבולות המדינה. איך עושים ייצוג מתמיד של זהויות? העקרון המוביל לא יהיה יותר כיפוף ידיים, אלא ייצוג, והתנאי לקבלת החלטות לא יהיה רוב פורמלי של 51% אלא החלטה במוסדות שיש בהם השתתפות של כל מרכיביה של החברה הישראלית, כאשר החלטות חשובות מחייבות הסכמה רחבה יותר, של שני שליש מהחברים. כדי לשפר את הייצוג של הזהויות ואת המחויבות של הנבחרים לבוחרים, מחצית מהנבחרים (כיום 60 חברי כנסת, אך ניתן לחשוב על הגדלת המספר) יבחרו בבחירות מקומיות ב 30 אזורים (שני נציגים לכל אזור), ויהיו נציגים של האזור/אשכול, נציגים אלה לא יהיו שייכים למפלגות פוליטיות ארציות, ויהיו עצמאים בהצבעה ובפעילות בכנסת. מחצית מהנבחרים ימשיכו להיבחר ברשימות ארציות, אך בשיטת בחירות שמאפשרת לבוחר, לבחור במועד הבחירות ברשימה של אנשים שהוא מעדיף מבין כמה רשימות אלטרנטיביות שתעמיד כל מפלגה (שיטת פריימריז במועד הבחירות). תנאי לאישור הרשימות יהיה הייצוג השווה (בשיטת הריץ' רץ') באותה רשימה של נשים, ומחויבות מראש של כל משתתפיה לערכיה ולחוקי של מדינת ישראל. רק ראש רשימה שנבחר באופן דמוקרטי על ידי מוסדות רחבים יהיה באופן אישי פטור ויוכל לעמוד בראש כל הרשימות של התנועה שהוא מוביל. כל אזרח בעל זכות בחירה יהיה רשאי להצביע גם לרשימה ארצית וגם לרשימה המקומית/אזורית. ברשימה הארצית יהיה כל אזרח זכאי להצביע לשתי רשימות, כדי לבטא את מכלול הזהויות שלו. כמובן שאזרח רשאי לבחור רק ברשימה אחת כאשר הזהות שלו היא אחידה. ראש הרשימה שקיבלה את מספר המנדטים הגדול ביותר, בבחירות הארציות והיחסיות, ירכיב ממשלה ויעמוד בראשה, אך הממשלה תהיה חייבת לייצג את הציבור כולו, כלומר לכלול נציג מכל אחת מהרשימות שעברו את אחוז החסימה. הממשלה תהיה של עד 18 שרים ותפעל כדירקטוריון עם ועדות משנה, אך בלי אחריות ישירה של שרים למשרדים. יקבעו בחוקה הוראות נוספות לייצוג הולם במסגרתה של כלל האזרחים והתושבים, לרבות ייצוג של נשים שלא יפחת מ40%. העקרון הנורמטיבי, שיהיה כפוף לחוקה ולבית המשפט העליון, יהיה איסור על הצבעה ועל תמיכה בהחלטה רק בגלל שהיא מטיבה עם המגזר או המצביעים שלך, אלא לאחר טיעון משכנע שהדבר טוב למדינה כולה ולכלל הציבור. הפרה של כלל זה תהפוך את ההחלטה ללא סבירה, ולכן כפופה לביטולה בבית המשפט. איך מקבלים החלטות בהסכמה רחבה? העקרון המוביל כאן הוא הוצאה מחוץ לגדר של הזכות להיבחר, וגם לבחור, למי שאינו שותף לערכיה היסודיים של המדינה. אין מקום לתת ייצוג ומקום למי שרוצים להחריב את המדינה, להפוך אותה למדינת הלכה (שאינה דמוקרטית), או למדינה פלסטינית (שאינה מדינת היהודים). כל מי שמבקש לבחור או להיבחר צריך להישבע אמונים לטוב משותף כלומר לפעול בנאמנות לטובת מדינת ישראל על כלל תושביה ואזרחיה, בהתאם לעקרונות מגילת העצמאות שהן מדינת היהודים המחויבת לדמוקרטיה, שוויון, חירות ושלום. מנגנון קבלת ההחלטות בשורה ארוכה של נושאים שמוגדרים כ"חיוניים וחשובים לכל אזרח" יהיה של רוב מיוחד וגם זאת במוסדות הכוללים ייצוג של כל הזהויות הישראליות, ובראשם הכנסת והממשלה. מוסדות שאין בהם ייצוג לא יוכלו לקבל סמכות הכרעה בהחלטות לגבי המדינה כולה. השאיפה בכל דיון על מדיניות ועל החלטות הנוגעות לכלל הציבור, תהיה להגיע להחלטה בהסכמה רחבה, שתתן מענה לכל הציבור, וגם לזכויות המיעוטים. הרוב שאנו מציעים הוא של שני שליש, כלומר 80 חברי כנסת בכנסת של 120, ו 10 שופטים בבית משפט עליון הכולל 15 שופטים. זה יהיה הרוב הדרוש להחלטות חשובות, וגם לביטול או שינוי שלהם בבית משפט עקב אי חוקיות וסתירה לערכי החוקה. איך מבטיחים עצמאות בקבלת החלטות בנושאים מקצועיים? ישראל חייבת להבטיח את האיכות המקצועית של המערכות החיוניות של המדינה. הדרך לעשות זאת היא להפסיק את המינויים הפוליטיים והאישיים על בסיס תמיכה ואמון אישיים או מפלגתיים, ומינוי אנשי מקצוע מעולים על סמך הניסיון ההשכלה ההכשרה והביצועים שלהם בעבר. לשם כך יש להגדיר את כל התפקידים הבכירים בישראל כאנשי מקצוע, ולא משרות אמון, כולל מנהלי המשרדים של הממשלה, בנק ישראל, הפרקליטות, המשטרה, משרד החוץ, למעלה מ 100 משרות, שיבחרו על ידי ועדות מקצועיות בלתי תלויות, שיהיה בהן ייצוג של כלל זהויות המדינה, אך לא של מפלגות פוליטיות. ההחלטות המקצועיות והסמכות לאשר אותן תהיה בידי אנשי המקצוע, ולא השרים הפוליטיים. אלה ימשיכו לפעול בממשלה, בועדות הממשלה, בקבלת החלטות רוחביות ובעיצוב מדיניות, לא בניהול היום יומי של המשרדים, שיעשה על ידי המנהל המקצועי. מנכלי המשרדים, מנכ"ל הביטוח הלאומי, וכל 100 המשרות הבכירות שנבחרו באופן מקצועי יהנו מעצמאות ואי תלות בדומה למעמד (הרצוי) היום של היועץ המשפטי לממשלה, נגיד בנק ישראל, מבקר המדינה, הרמטכ"ל וראשי מערכת הביטחון, שהם אנשי מקצוע שפועלים לטוב המשותף לכל אזרחי המדינה, ולא לטובת זהות או מפלגה כלשהי. התערבות פוליטית אסורה של שר בהחלטות מקצועיות של משרדו יהיו הפרת אמונים, ויביאו לפיטוריו של השר המפר. הדבר דורש חיזוק משמעותי וחוק יסוד של נציבות שירות המדינה, שיבטיח את עצמאותה וכוחה להבטיח את מקצועיות השירות הציבורי. סיכום ישראל נמצאת במשבר קיומי, עתידה בסכנה. נדרש שינוי דרמטי במערכת ההפעלה של המדינה כלומר במערכות השלטון והממשל, שינוי שיטת הבחירות, ומעבר משיטה ארצית, לשיטה מעורבת אזורית/יחסית עם חוקה שמבטיחה קבלת החלטות לטובת כלל התושבים, ייצוג של מרב הזהויות, ואת עתידה של המדינה. בלי שינוי דרמטי אנחנו מתפוררים, וישראל לא תוכל להתקיים לאורח זמן.

מחירו של חוסר האמון: ההנחה שכולם רמאים האם ניתן לתת אמון בדיווח של אזרח לרשות ממשלתית, או שמא הוא מוחזק בחזקת שקרן ועבריין? יחסים חברתיים והיחסים בין הפרט למדינה אינם יכולים להיות מבוססים על אמון מוחלט או מלא. אמון מוחלט הוא אמון עיוור, והוא קרקע לניצול. עם זאת, בסיס של אמון נדרש על מנת לקיים את המנגנונים הבסיסיים של החברה. חברה שנותנת אמון בסיסי באזרחיה חוסכת לעצמה משאבים רבים ויוצרת אפשרות של שיתוף פעולה ואמון הדדי בין הציבור לרשויות. בישראל השיטה הפוכה. הביטוח הלאומי הוא דוגמה למנגנון שמבוסס על דיווח של הציבור ושל הפרט שנזקק לשירותיו. בישראל, ההנחה של המוסד לביטוח לאומי, כמו ארגונים או מקרים רבים אחרים, היא של חוסר אמון מוחלט לציבור. למעשה, ההנחה היא שכל פרט שפונה או מבקש סיוע, תמיכה, עזרה או מימוש זכות הוא בעצם רמאי, שקרן, המבקש לקבל דבר שלא מגיע לו. כך אפילו בדרישות ובקשות מצד נכי צה"ל, המבקשים אחוזי נכות בעקבות נזקים שנגרמו להם במלחמה. המשמעות היא שלא ניתן להתבסס על הדיווח והנתונים שמוסר האזרח, והארגון צריך לבדוק מחדש את כל העובדות, על מנת לחשוף את המרמה או, במקרה הטוב, לוודא את הנתונים. תהליך כזה יוצר עומס על הארגון, הוא יקר ומסורבל ודורש כוח אדם ועבודה. בדרך כלל מנגנון זה מוצדק בכך שברוב המקרים, או בחלק גדול מהם, הוא אכן מאתר דיווחים כוזבים ומופרזים. האם זה הכרחי? כאשר המנגנון מניח שכולם רמאים הוא נותן לגיטימציה למרמה. אמון מבוסס על ציפיות, וחוסר אמון מלמד על ציפיות נמוכות ועל סטנדרט נמוך. זו נבואה שמגשימה את עצמה. כאן נולדה השיטה שלפיה כדאי לנסות לרמות, וכל מי שאינו מרמה הוא "פראייר". שהרי בכל מקרה לא מאמינים לך, בודקים ובוחנים אותך בשבע עיניים, וגם אם מוצאים רמאות, אין זה חריג, ולא יינקטו צעדים חריפים. הרי הם ציפו לכך מראש. היה אפשר לחשוב על מנגנון אחר, לדוגמה, כזה שנותן אמון ראשוני בדיווח של הציבור. במקרה כזה ההחלטה והתגמול היו נקבעים לפי הנתונים בבקשה, בתצהיר ובמסמכים שמגיש האזרח, ודאי אם הוא לוחם קרבי שנפגע במלחמה, ללא צורך בבדיקה מראש של כל מקרה. רק מקצת המקרים היו נבדקים, באופן רנדומלי או לפי מאפיינים אחרים שמעידים על סכנה גבוהה לתרמית. ואולם, בשיטה של אמון חייב להיות מחיר גבוה להפרת האמון; מחיר שירתיע וישקלל את הסתברות התפיסה הנמוכה יחסית. לכן, בשיטה זו, אם הבדיקה הייתה חושפת מרמה, היה צורך לנקוט צעדים חריפים כמו שלילת הזכות לתמיד והגשת כתבי אישום על עבירת המרמה. בחברה שבה העלמת מידע או רמאות נחשבות לדבר לגיטימי, לא ניתן להעניש בחומרה את העבריינים, שהרי הם רבים, והם מצייתים לקוד הנורמטיבי של החברה. זה בדיוק המנגנון שמנציח את חוסר האמון. מחירו של המנגנון הוא יקר מאוד ודורש בירוקרטיה מורכבת, כוח אדם, חוות דעת כפולות, רופאים ועובדים סוציאליים שבודקים כל אחד ואחד. כולם רמאים כל עוד לא הוכח אחרת. גם הרופאים מוצאים את עצמם נותנים יד לתביעות מרמה כאלה, שהרי "כך עושים כולם". בחברה שלא נותנת אמון בתושביה, אין פלא שרבים מהם מרמים. במציאות כזו, אין לציבור אמון בסיסי, אישי וגם לא אמון בהגינות וביעילות של המערכת. להפך. אין אמון בסיסי שהמוסד לביטוח לאומי הוא באמת ביטוח שמשלם לאדם כאשר הוא נזקק לעזרה. לכן אנשים לא משלמים ברצון לביטוח הלאומי, והוא נתפס כסוג של מס. הגבייה נעשית בכפייה. אין גם אמון אישי, אני לא מאמין שאקבל באופן אישי את התשלום או התמיכה כאשר הנסיבות האישיות שלי יהיו קשות. אני יודע שלא יאמינו לי. מכאן שאין אמון בהגינות של המערכת, שתדע לחלק את כספי הביטוח לנזקקים באמת. מיותר לומר שאין גם אמון ביעילותה, שהרי המנגנון שלה הוא מסורבל ובלתי יעיל בעליל: בכל מקרה מטפלים אין־ספור פקידים, ניתנות כמה חוות דעת של רופאים וחוקרים ומתקיימות ועדות חוזרות. כל שנותר הוא לנסות לגבור על המערכת באמצעות מרמה, לחץ, אלימות, פנייה לחברות פרטיות או הגשת תביעות משפטיות פרטיות. המשחק הוא בין שני גורמים עוינים שאינם מאמינים זה לזה. כך זה מול המוסד לביטוח לאומי וגם מול חברות הביטוח וגורמים ממשלתיים או מוסדיים אחרים. תרבות של חוסר אמון מנציחה את עצמה, עולה כסף רב ומעוררת מרירות ואלימות, ובסופה גובה גם קורבנות, כגון איציק סעידיאן חייל קרבי בצה"ל שנפגע מפוסט טראומה שלא הוכרה כראוי על ידי המערכת, והגיע לכאב ולסבל עד כדי שריפת עצמו במחאה בערב יום הזיכרון תשפ"א.